שעת בוקר, יוצאת לעבודה
ממתינה בשקט לאוטובוס בתחנה
ומסתכלת סביב על תנועת הרכבים הנעים בשורה
חושבת לעצמי גם טוב היה יכול להיות במדינה
האוטובוס מגיע ואני אליו עולה

מצאתי מושב פנוי ואני מתיישבת
עיניי בוחנות בשקט את הדרך
באוטובוס דממה מוחלטת כשברקע נשמע דיווח
על הפיגוע מליל אמש
קולה של אחת הפצועות
מהדהד בראשם של קהל הנוסעים
ואפשר להרגיש את קול אנחתם  
כמו מי שאומרים מתי זה ייגמר

כבר עברה מחצית מהדרך ועוד מעט
אני יורדת
עיניי נעצמות כאילו מתנתקת
אני שוקעת בעלטה ופשוט מרחפת
"אני אגיע שלמה" לעצמי אני אומרת
ומהמחשבה הזו אני מיד מתעוררת

הגעתי למחוז חפצי והסיוט נגמר
אני חיה את היום ולא את המחר
כשהוא יגיע אני עוד אחכה
בתקווה שלא אקח חלק בסרט הזה.