לפעמים כשאני יושב לידה אני נזכר בהיא, בזאת שעזבה.
לפעמים אני גם מרגיש אשם, כי אני כבר לא איתה.
לפעמים אני גם כועס, אני אומר לעצמי שאני אשם.
ולפעמים אני בוכה, ועל זה אין לי מה להרחיב.
לפעמים כשאני יושב לבד וחושב על ההיא, זאת שעזבה, וזאת שנשארה
נכנסת לחדר, אני מתעורר, מחייך והולך, ואני יודע שפגעתי, פגעתי
קשה.
ולפעמים כשהיא אומרת לי "אני אוהבת אותך" ואני מחזיר לה תשובה,
אני בעצם חושב על ההיא, זאת שעזבה.
לפעמים כשאנחנו מתנשקים אני חושב על ההיא, זאת שעזבה
וכשהזיכרון הזה נמוג, כאילו אני לא מנשק אותה.
ולפעמים כשאני מחייך אליה, אל זאת שנשארה, אני בעצם רואה מול
העניים את ההיא, זאת שעזבה.
לפעמים כשאנחנו עושים ארוחה חגיגית, והיא מחייכת אליי, אני
מסתכל על הנרות וההבזקים מזכירים לי אותה, את ההיא שעזבה.
ולפעמים, וזה רק בפעמים מיוחדות, אני חושב על ההיא, זאת שעזבה
ואני רואה את זאת שנשארה, ומרגיש כלפיה אהבה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.