תמיד כשאני כותבת, אז ה"אתה" הזה- תמיד מדבר עליך. אותו אתה.
גם כשאהבתי ונכבתי ונשרפתי לאט, גם אז- אתה נשארת אתה וכולם
היו השאר.

ובשלב כלשהו כבר לא אמרתי אתה, והאתה לא אמר כלום.

וחשבתי אולי- האתה ייעלב, יפגע, יברח ממני...
הרי רך כלל "אתה" מהסוג שלך יפים יותר, אבל "אתה" שלי קצת
דפוק. וחשבתי אולי יום אחד האתה שלי יחזור ואני אוכל לצעוק
לכולם:אתה! אתה! אתה חזרת! תקשיבו כולם- אתה חזר! ואני מאושרת
ואהייה מאושרת. גם אתה מאושר.

ואתה טיפש, ואתה מזכיר לי תקופות של שמש שאתה מעולם לא ראה.
ואתה לעולם לא יבין.

ואתה רוצה לחזור בתור השאר, אבל אתה נשאר אתה, ואני נשארתי אני
וכולם נשארו השאר

ואתה נשארת כואב. ורחוק. ונשכח.

ולא נשכח. והלוואי והיה אתה.