היה הייתה ילדה,
ילדה יפיפייה.
שיפעת תלתליה
עד כתפיה הגיעה.
סרט לבן בצורת פרפר,
תמיד בשערה.
שמנמנה, עגלגלה,
חיוך תמידי על פניה.
שמחה, אף פעם לא בוכה,
כל אשר נתבקשה-
ברצון נענתה.
כל קרובי המשפחה,
תמיד אמרו:
היא כה יפה וטובה -
ממש בובה.
כאשר שאלוה לשמה,
"לאל'ה דולי", הייתה עונה.
לא ידעה, אותה ילדה,
כי בכך אישרה,
שהיא אכן- ילדה בובה.
פשוט "ריש" לא ביטאה
ובאנגלית לא שלטה.
כה תמימה הייתה,
עד אשר כך נהגה:
הולכת למגרש הפועל הישן,
את שמלתה מרימה.
תחתוני המשי החדשים שלה,
לעיני כל מראה.
במגרש רצה, שרה, מזיפת, צועקת, אומרת:
אני לאל'ה דולי!
יש לי תחתונים חדשים!
מה ילדה כה קטנה,
מבינה, מה זאת "בושה"?
רק כאשר מעט גדלה,
לימדו אותה ההורים,
כי כך אין נוהגים:
את השמלה, לא מרימים
ולכל העולם את התחתונים
לא מראים.
אפילו אם הם חדשים ויפים.
ימים חלפו, הילדה גדלה,
ממעשיה המגונים - חדלה.
ריש" היא כבר בטאה
ואנגלית למדה.
כך לה נודע,
כי "דולי" פירושה "בובה"
ומאז את שמה נכון הגתה,
כך יותר לא הייתה,
ילדה -בובה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.