היא חלמה חלום, אם אני לא טועה החלום הכי טוב שהיה לה בחיים,
כך אמרה.
היא התחילה לדבר איתי על קום המדינה ובכלל כל התקופה הזאת, היא
אמרה שנראה לה ממש חביב לחיות שם היא אמרה שהתקופה הזאת, זה
ממש האופי שלה. בתור החברה הכי טובה בהתחלה חשבתי על זה והיא
נראתה לי מוזר, היא נראתה לי טיפה פרימיטבית, גם אף פעם לא
הבנתי למה היא רוצה לחיות בתקופה של קומזיצים, עכשיו בתקופה
שהכל מפותח ובמיוחד שהיא ממש ממש ילדת פלאפון ובכלל מה הקטע
המוזר הזה????
פחדתי לשאול את זה אבל בסוף כשדיברנו על זה שוב אני חושבת
שבשיחה השניה, היו לנו דיי הרבה שיחות על הנושא, והיא אמרה לי
כך, בתור התחלה אם לא הייתי יודעת מה זה פלאפון אז את מי זה
היה מעניין בכלל? וחוץ מזה, כל האוירה של הביחד הקומזיצים
ואפילו מכנסי החק"י הקצרים וכובע הטמבל, כל הדברים האלה נראים
בעניה כל כך נפלאים, אני עדיין לא מבינה את זה, אבל היא בשלה,
חשוב לציין שהיא לא ממש אוהבת לקרוא ספרים אבל כמו תמיד , בית
ספר מכריח, כשקראנו את תרנגול כפרות כולם ראו את זה כעוד ספר,
אבל היא, היא כאילו חוותה את זה ממש, היא הרגישה כל כך שייכת,
את המילים והדמויות שם החשיבה כחברים שלה, מוזר אבל לא עד כדי
כך אם חושבים על זה, ואם מכירים אותה קצת או בעצם קצת הרבה.
זה פשוט מעניין אותה, היא מאוד מתעניינת אבל כמה שלא "תחקור"
ותלמד זה לא ישתווה ליום אחד באותה התקופה, זאת הפכה להיות
אובססיה, היא מרגישה שהאופי שלה הוא לא אופי של שנות האלפיים,
היא נשארה עדיין במאה הקודמת, זה אומנם לא כל כך רחוק אבל היא
חיה רחוק רחוק.
כשהסתכלה על הספר של חמישים שנה למדינה החלק הראשון ריתוק אותה
במיוחד, דווקא התמונות בשחור לבן גרמו לה להביט בהן ומשכו את
העיניים שלה... פשוט ככה.
אז אולי זה נשמע מוזר ואולי בגלל זה היא לא ממש מסתדרת עם כולם
אבל ככה היא, היא דיי חיה כאן ועכשיו, וגם לא נשים לב אם ננסה
להסתכל מקרוב, אבל בליבה או יותר נכון אם זה תלוי בה היא שם,
איפה שהוא לפני בערך חמישים ומשהו שנה.