היא שמעה את זה, היא שוב שמעה את זה. יותר נכון הקשיבה.
היא ניסתה להיתעלם אבל לא הלך לה, כמו כל פעם. "זה ניהיה
מגוחך" חשבה לעצמה, היא לא מצליחה אפילו להתרכז במחשבות
הציניות של עצמה. היא הייתה חייבת להקשיב, כמו כל פעם, פתאום
היא הבינה שאם בן אדם היה עומד מולה כרגע ומדבר אליה, יהיה
הרבה יותר קל להתעלם ממנו מאשר מזה. היא הבינה שהנוכחות, או
חוסר הנוכחות של זה הרבה יותר חזקה מכל בן אדם. שוב נקטע חוט
מחשבתה והיא ידעה שהפעם תיהיה חייבת להקשיב אחרת זה לא יעזוב
אותה.

היא שמעה, והקשיבה.

בהתחלה לא היה זה משהו ברור, זה התחיל מלחישת הרוח דרך העצים.
היא הרימה מבטה והיסתכלה אל צמרותיהם, היא ראתה את הרוח עוברת
ומרעידה עלה עלה, ואלו מסתחררים סביב עצמם, מתנגשים אחד בשני,
אלה החלשים או היבשים ניתקים מן העץ ובמן מחול מלא חן נושרים
באטיות לקרקע, כאילו מושכים את הקץ, אינם רוצים להעלם. הלחישה
התגברה ועברה אל אורות הרחוב, היא הביטה אל האורות ואלה ניראו
לה כאוסף דמעות זוהרות הניקבות עם בוא החשיכה ומתייבשות עם בוא
השחר.
היא השפילה מבטה ושמעה את זה שוב, הזירמי המים הדקים שזרמו
בשולי הכביש, יובלים יובלים, מובילים לשום מקום. הלחש התגבר,
השתלב עם שיכשוך המים העדין והתחיל להתהוות לרגשות, כמו שקורה
תמיד, הרגשות האלה נישאו באוויר. היא יכלה לראות אותם מסתחררים
בחן כמו העלים הנושרים מן העץ, נוצצים כמו הדמעות שבפנסי הרחוב
וזורמים כמו המים שבשולי הכביש.
היא לקחה נשימה עמוקה ושאפה את הרגשות האלה לתוכה. היא יכלה
להרגיש אותם נכנסים לנחיריה, עוברים דרך קנה הנשימה שלה,
מגישים לריאות ומשם מתפזרים בכל גופה, בנימיה ועורקיה, וממלאים
אותה עד תום. אלה היו כל הרגשות שהכירה טוב מידי מכל הפעים
שבאו אליה, נישאים על הרוח, בפנסי הרחוב ובמי התעלה שבשולי
הכביש. היא הרגישה אותם ממלאים אותה, את העצב, הרגש השולט,
מגיע עד לשערותיה ומסחרר אותן כמו את עלי העץ, היא הרגישה את
הדמעות ניקוות בעיניה כמו האורות בפנסי הרחוב ולבסוף, זולגות
במורד לחייה כמו המים שבשולי הכביש.
היא הרגישה שהיא מתחילה להסתחרר באוויר יחד עם הרוח, האורות
והמים- ופתאום הכל ניפסק. דממה. שקט של רגיעה ומנוחה מוחלטת.
היא פקחה עיניה אט אט. היא הייתה במיטתה, בחדרה, היא הביטה
בשעון שלצידה- השעה 5:45 לפנות בוקר. החדר היה מואר באור חיוור
של שחר. היא קמה והביטה מחלון חדרה אל הרחוב, פתאום ראתה עלה
יחיד מסתחרר בריקוד מלא חן על גבי הרוח, נוחת ברכות על גב פנס
רחוב, ומשם, מועף בשנית אל הקרקע, נילכד בזרם המים שבשולי
הכביש ושט על גבי היובלים הרכים עד שנעלם מעיניה.