למה דווקא אני נדפק?, למה לי זה אף פעם לא מצליח? ככה חשבתי
לעצמי תמיד.
אז החלטתי לבסוף לצאת ולחפש מישהו שהחיים שלו אולי יותר גרועים
משלי...

טוב אז הסיפור שלי מתחיל בכך שהלכתי ברחוב וחשבתי לעצמי למה
החיים שלי כל-כך בזבל, אחרי שפשוט לא מצאתי תשובה פשוט החלטתי
להתחיל לחפש.
"טי, אחי" שמעתי קול, "מה המצב?" עכשיו זיהיתי מאיפה הקול בא.
זה היה אבי החבר שלי מהתיכון, "לא שומעים ממך, זה כיאלו
שנעלמת" הוא אמר, "האמת היא אבי שחזרתי לא מזמן מארצות הברית"
עניתי לו, למרות שחזרתי כבר לפני חודשיים אבל אמרתי מה אני
עכשיו יתחיל לספר לו למה לא תקשרתי עם אנשים כבר חודשיים?
"נו, אז איך היה?" הוא שאל, והאמת שלמרות שאמרתי שאני לא אערב
מישהו בבעיות שלי, כי הפעם רציתי לפתור אותם בעצמי, משהו אמר
לי לספר לאבי וכך עשיתי, "היה מצוין בהתחלה" אמרתי ואז התחרטתי
ואמרתי לו "אתה יודע מה לא עכשיו, בוא אלי הערב ונשב על כוס
קפה טובה ואז אני אספר לך", הוא הנהן בראשו ואמר "טוב אז אני
אהיה אצלך בערך בתשע, זה בסדר?", "כן זה מצוין" עניתי לו, וכך
נפרדנו.

התעוררתי בדפיקה על הדלת, הסתכלתי על השעון השעה הייתה שבע,
האמת שאוטומטי חשבתי שזה אבי אבל היה לי מוזר כי אני מכיר את
אבי כאחד שבדרך כלל מאחר ואם הוא כבר מקדים אז זה בטוח לא
בשעתיים.
ניגשתי לדלת ושאלתי "מי זה?", בהתחלה לא ענו הסתכלתי מחריץ של
הדלת ולא ראיתי אף אחד, פתחתי את הדלת והסתכלתי. בחוץ לא היה
אף אחד אבל בגלל שעכשיו קיץ היה קצת אור וראיתי על המדרכה ליד
ביתי איזה בחורה יושבת. ניגשתי אליה ושאלתי אותה "ראית אולי
איזה מישהו יוצא מהחצר הזאת?", היא לא ענתה ישר עברו כמה שניות
ואז היא אמרה "אני לא ראיתי אף אחד אבל אם אתה מחפש את מי שדפק
על הדלת זו הייתה אני", לא ידעתי למה היא דווקא עד ששמתי לב
שיש לה פנצ'ר במכונית, "אני רואה שיש לך פנצ'ר, מה קרה?" שאלתי
אותה "נסעתי פה וכנראה עליתי על איזה משהו" היא ענתה, וראיתי
שהיא קצת עייפה ואפילו עצובה. ניגשתי לפגוש האחורי והוצאתי את
הכלים שהייתי צריך  ותוך חמש דקות הפנצ'ר היה מתוקן. "תודה"
היא אמרה ואפילו הוסיפה "אני לא יודעת  מה הייתי עושה בלעדיך?"
למרות שידעתי שהיא אומרת את זה רק בגלל הנימוס, זה עשה לי
הרגשה טובה, הרגשה שלא הייתה לי כבר חודשיים, הרגשה שמישהו
צריך אותי. "על לא דבר" עניתי "אני רגיל לפנצ'רים, ואני יודע
איך הם תמיד באים בזמן הלא נכון", "תודה בכל זאת" היא אמרה.
"אני לא רוצה להתערב בחיים הפרטיים שלך אבל שמיתי לב שאת קצת
עצובה, קרה משהו?" שאלתי, היא ענתה "לא משהו רציני" היא חיכתה
כמה שניות ואמרה "זה פשוט שכרגע גילתי שהחבר שלי בוגד בי",
"אוי אני נורא מצטער, את רוצה להיכנס לשתות משהו?" שאלתי אותה,
"לא תודה אני קצת ממהרת היא אמרה, אבל באמת תודה על מה שעשית
בשבילי" היא חייכה ונכנסה לאוטו, חייכתי אליה בחזרה דרך המראה
והיא נסעה לדרכה ואני נכנסתי בחזרה לתוך הבית.

תוך שעה בערך של צפייה בטלוויזיה שמעתי עוד דפיקה, עכשיו הייתי
בטוח שזה אבי. השעה הייתה תשע ועשרה, פתחתי את הדלת וצדקתי זה
באמת היה אבי "תכנס" אמרתי לו, הוא נכנס בדק את הדירה ואמר
"יפה טי, מצאת לך דירה יפה", הסכמתי אתו כי בסה"כ הדירה הייתה
באמת יפה, אני שונא את הקטעים הראשונים של החוסר נעימות בגלל
זה אני תמיד נוהג לתת לאורחים שלי את ההרגשה שהם תמיד יכולים
להרגיש כמו בבית, זה איזה חוק שלי עוד משגרתי אצל הוריי אז
אמרתי לו, "תרגיש כמו בבית, בינתיים אני יכין קפה"   הוא ניגש
לכיוון הסלון ואני לעומתו לכיוון המטבח "איך אתה אוהב את הקפה
שלך?" שאלתי אותו, "שתי כפיות סוכר וכפית שטוחה של קפה" הוא
ענה "אתה עדיין לא שינת את הרגלי שתיית הקפה שלך מהתיכון"
שנינו חייכנו מן איזה חיוך מזויף של כיאלו מה שאמרתי היה
מצחיק.

הוצאתי את הקפה אל המרפסת וקראתי לאבי החוצה, האמת שקניתי את
הבית הכי התלהבתי זה מהמרפסת, היא הייתה כזאת מרפסת שקטה והיא
פנתה לחצר שהייתה בגודל של כל הדירה שלי, זאת אומרת משהו
גדול.
"נו אז איך היה, לא סיפרת לי בסוף" אבי אמר, "טוב אז כמו
שאמרתי בהתחלה היה בסדר גמור, פגשתי אישה ואפילו היינו מאורסים
אבל אז" עצרתי לשניה כדי לדעת איך לנסח את זה טוב והמשכתי "ואז
היא נדרסה עלי ידי מכונית אדומה, היא הייתה בערך שבוע מחוברת
למכשירים ואני הייתי לצידה כל רגע וברגע שהיא התעוררה באו אליה
הרבה מאוד אנשים, אחד מהם היה החבר לשעבר שלה, הוא התחיל להגיד
כמה שהוא דאג לה וכמה שהוא התגעגע אליה בכלל ואיך שמשהם נפרדו
הוא מבואס כל הזמן, והאמת היא אבי, האמת היא שחשבתי שהיא תענה
לו שחבל ושהוא חייב לשכוח ממנה אבל לא, היא אמרה לו שתי מילים
פשוטות 'גם אני', אחר-כך היא אמרה כמה שזה לא באשמתי וכמה שהיא
לא ידעה ושהיא לא התכוונה לפגוע בי, אבל בינינו אבי, בינינו
אחרי שארוסתך עזבה אותך אתה לא שם זין על כלום וזהו מכאן
הסיפור פשוט מאוד חזרתי לארץ עזוב וממורמר, לא דיברתי עם אף
אחד כולל יעל, רמי ודני" החברים הכי טובים שלי חוץ מאבי כמובן,
"ועד שפגשתי אותך לא דיברתי על זה אם אף אחד" סיימתי את
הסיפור. "אוי, אני מצטער אחי, איך אתה עכשיו?" חשבתי לעצמי איך
אני ואז עניתי לו "אני דווקא יותר בסדר, קצת נרגעתי אני מתמודד
עם המציאות" אפילו שהיא קשה חשבתי לעצמי. לגמתי מהקפה שלי שכבר
הספיק להתקרר ואמרתי " נו ואיך היו החיים שלא הייתי פה?" ראיתי
שלא היה לאבי מה לומר ואז גם חשבתי שהרי אם הוא יגיד שהיה בסדר
זה יגרום לי להרגיש חרא, אני ואבי תמיד חושבים באותו ראש ואז
ניסיתי לחשוב על שאלה או איזה אמירה שתוציא אותו מהמצב הזה
והחלטתי לומר "אתה יודע על מה חשבתי לפני שפגשתי אותך?" זו
הייתה שאלה רטורית אבל זה היה נראה כיאלו הוא באמת התעניין בה
ושאל "נו, מה חשבת?", "חשבתי איך זה כל הצרות נחתו רק עלי,
ועוד לא סתם צרות אלא צרות כאלה שבאות מהסרטים. זה לא מוזר?"
שאלתי אותו, "כן, זה מוזר מאוד אבל תתעודד אתה לא היחידי שיש
עליו צרות והצרות שלך הם עוד כלום לעומת מה שאחרים חווים כל
יום בחייהם" הוא ענה, לדעתי הוא ניסה לעודד אותי ומסתבר שהוא
טעה כי מה שהוא עשה יותר עיצבן אותי מאשר עודד אותי, "מעניין
אם יש איזה משהו שיוציא אותי מהדיכאון", חשבתי בקול רעם ואבי
אמר לאחר כמה שניות "אתה יודע מה תומר אני חושב שיש לי רעיון"
קודם כל התגובה שלו נורא הפתיעה אותי, הוא התייחס למחשבה
הקולנית שלי ברצינות וחוץ מי זה הוא קרא לי תומר מה שאנשים לא
עשו כבר שנים, כולם רגילים לקרוא לי טי אפילו ההורים שלי מדי
פעם.
"נו, מה יש לך להציע לי?" שאלתי בציניות כי הרי ידעתי שרק הזמן
מעביר את הכאב ולא איזה אחד מהרעיונות המופרעים של אבי, "תחשוב
על זה לרגע ואל תקטע אותי באמצע" הוא אמר והמשיך "אנחנו נארגן
תחרות של מי הבן-אדם שהחיים שלו נדפקו הכי הרבה?"
אני ידעתי שאבי מופרע אבל לא ידעתי שהוא יבוא לי ברעיון כזה
משוגע, אבל הוא לעומת זאת לקח את הרעיון ברצינות והיה נראה לי
שכמו שאבי שכנע אותי להגיד לכולם לבוא בחולצות לבנות (בעיקר
לבנות) ואפילו למורה ואז להתיז על כולם במים בסוף כיתה ט', אז
גם הפעם הוא יצליח איך שהוא לשכנע אותי וכך זה היה, למרות
שהפעם לא היה לי כוח להתנגד לו אז הסכמתי בקלות.

וכך מצאתי את עצמי יום אחרי זה מתקשר לכל העיתונים ולכל תחנות
הרדיו שיתחילו לפרסם את 'תחרות המבואסים - הראשונה בסידרה'.
ואכן כמה שזה נשמע מטורף התחלתי באמת ליהנות מהמצב, וכבר אחרי
יומיים הטלפונים לא הפסיקו לצלצל, המכתבים לא הפסיקו לזרום
וצוותי הטלוויזיה היו בעתרף נוראי.

קמתי בבוקר מצלצול של הטלפון שלא הפסיק לצלצל איזה חמש דקות,
עניתי כולי חצי מת "הלו מי זה?", ידעתי שעכשיו כל השינה נהרסה
לי, ענה לי אבי ושאל בטיפשותו "הערתי אותך?" מהנימוס כמובן
אמרתי "לא זה בסדר" אבל עמוק בליבי רציתי להרוג אותו, " מה
רצית?" שאלתי, הוא ענה לי בשמחה רבה "תומר יש לנו ראיון בערוץ
שתיים, אנחנו עוד נצליח", לא עניתי לו עדיין הייתי עצבני עליו,
והוא המשיך "אז תומר, מתי אנחנו נפגשים?"
"תשמע אבי היום יום שישי, היום היחידי שיש לי חופש, עכשיו תשע
בבוקר יש לנו סוף שבוע מלא  מה אתה לחוץ?" שאלתי בטון הכי כועס
שהיה לי. "טוב אז אני אקפוץ אלך באחת בערך?" הוא שאל, "סבבה"
אמרתי כי הרגשתי שהוא קצת נפגע מתשובה הקודמת שלי.
קמתי והלכתי לכיוון המטבח, מילאתי לי קערה בקורנפלס והוספתי
חלב, הייתי כל-כך רעב בגלל שאתמול לא הספקתי לאכול כלום מהלחץ
שהיה עלי, כי בכל זאת להחזיק עבודה בבוקר ומשתיים בצוהריים
לשבת עם מופרע כמו אבי זה דיי מעייף.
בילהתי את הבוקר בצפייה בטלוויזיה, ואפילו אני חושב שישנתי
איפה שהוא בין אחת עשרה לשתיים עשרה, ונהניתי כמו שלא נהניתי
מעולם. עד שאבי הגיע באמת חשבתי שאולי אני יעשה כיף פעם ראשונה
מזה חודשיים, אבל אז הוא היה חייב להגיע וכן הוא הגיע זה היה
אבי בדלת פתחתי לו אותה לא כל-כך בשמחה, אבל הוא נראה לי כיאלו
הוא קיבל איזה מליון שקל במתנה, ובעקיפין הוא באמת קיבל כי
עכשיו הוא בא לי עם המשפט הזה "אנחנו הולכים לעשות הרבה כסף
תומר", לא היה לי ברירה אחרת אלא להקשיב לו אז שאלתי אותו "איך
בדיוק?", והוא ענה לי כיאלו זה ברור מעליו "אנחנו נגבה כסף
מהמשתתפים" זה נשמע לי רעיון טיפשי ביותר כי הרי גם אנחנו
מכריזים על המבואס הגדול ביותר ועכשיו אנחנו ניקח ממנו כסף,
ואז אבי העלה רעיון "תשמע תומר, אנחנו ניקח כסף מהמשתתפים
ואלינו ניקח 50% ולזוכה ניתן גם 50% ואז הזוכה כבר לא יהיה
מבואס וגם אנחנו נכניס קצת ג'ובות לכיס".

כבר שבועיים אני עובד עם אבי על הפרויקט הזה והוא נראה לי
כל-כך טיפשי אבל עכשיו סוף סוף זה נראה הוא נראה לי הגיוני.
וכך היה באמת פרסמנו על החידוש ומאות או אפילו אלפי מבואסים
נרשמו וזהו מחר זה היום הגדול וכולם מתרגשים ולא להאמין
שמהדיכאון שלי הוצאנו אירוע בסדר גודל של אצרת ובאמת באמת
הצלחנו.

האירוע עבר מצוין, זכה איזה מישהו שאיבד את הכל כולל אישתו,
בייתו, את בניו ואת עבודתו, אני חושב שאנשים נהנו מאוד והצלחנו
להשכיח לכמה מבואסים את הבאסה שלהם, אני יודע שלפחות אני שכחתי
מהדיכאון והעובדה היותר מצחיקה כאן שאני שכחתי את הדיכאון שלי
על חשבון אלף דיכאונות אחרים ולא רק זה אלא שגם עשיתי מזה
כסף...


מסקנה: תחפשו בסיפור אחר!