שקט! הקשיבו עכשיו לי כולם
אספר פה סיפור שבכל העולם
אף אחד לא סיפר, אף אחד לא קרא,
ורק בשבילכם, ילדים, הוא נברא

אין התחלה לו לזה הסיפור,
גם לא סוף ולא אמצע -
הוא יותר כמו ציור...

ביער אחד, ועצים בו אינסוף
גרו ינשוף, ועורב וגם קוף,
וזאב לא גדול שעוד לא שמע
מה עושים עם סבתא של כיפה אדומה.
והיה זוג דובים ומשפחת פילים
שהיה לה קשה לעבור בשבילים
שבין העצים, כי השביל הוא כה צר
שבקושי יכל לעבור בו עכבר,
ולא כל שכן פיל ענק ורחב
שצריך לא רק שביל אלא כביש לרגליו.
ולכן שם ביער היה כביש אחד,
ששמו "שביל לפיל", שנבנה במיוחד,
וכל פעם שפיל בו רצה לעבור
הוא היה מחכה לירוק ברמזור,
וצופר בחוזקה בחדקו הארוך,
שחס וחלילה על חיה לא ידרוך.

והיה גם ביער אגם גדול מידות
בו שחו דגיגים ודלגו קרפדות.
ובכל סוף שבוע בקיץ החם
היו כל החיות מתאספות להן שם
פושטות הפרווה ולובשות בגד ים
וקופצות בשמחה אל מימי האגם.
ובכל יום שלישי לימדו שני קופים
שיעור: איך שוחים בלי מצופים.

וגם גן שם היה לחיות הקטנות,
עם צבה וארנבת בתור גננות.

והייתה שם בגן אפילו זיקית,
שכל בוקר כשקמה לא יכלה להחליט
מה הוא הצבע שהיום היא תאהב,
אם יהיה זה אדום או כחול צהבהב,
אם ללבוש עור ורוד או אולי ירקרק,
או לבן, או כחול, או חום כמו שק.
ובכל יום ויום מימות השבוע
הייתה מקיימת לה טקס קבוע:
בשבע בבוקר הייתה קמה בעוז,
אוכלת קצת קורן פלקס וקצת צ'יריאוז,
ועומדת שעה אל מול הראי:
"צבע זה? אולי זה? לא זה נוראי!"
ואימא אומרת כל יום, דרך קבע:
"נו! כבר החלטת? כבר שמונה ורבע!
ואם לא תחליטי קצת למהר,
שוב אימא לעבודה תאחר..."

אם מישהו מכיר פה איזו ילדה
שכמו הזיקית בכל בוקר עמדה
ובחרה לה שמלה מתוך הארון
והחליטה תמיד רק ברגע אחרון...
שיגיד:
זאת תמנע!

שלמרות ששמלות כה לאט היא בוחרת,
לעולם לא הייתי רוצה בת אחרת.