כשיורד גשם אני חושב עליה, ובאותו הרגע שיש ברק אני פשוט מתמלא
בהבזקים של זיכרונות, מלא תמונות רצות לי בראש ממש כמו ברגע
לפני שמתים.
אבל הרגע שאני הכי אוהב וכשאני ממש עצוב, יכול להיות ממש פוגע,
זה הרעם. כי כשיש רעם אני שומע אותה, בקול צלול וברור, בקול של
מלאך, אני שומע אותה אומרת לי "אני אוהבת אותך" ובאמת מתכוונת
לזה, כמו שהיא תמיד אמרה, רק שהבעיה היא שאני לא שומע את עצמי,
אומר לה את אותן שורות בהיסוס מלא, כאילו אני לא מתכוון אליהן
באמת, ואיך זה אם היא היחידה שאהבתי.
חורף עכשיו, אני בקושי הולך ברחוב ויורד גשם, כל הזמן תמונות,
קולות והבזקים אני לא יכול לעמוד בזה, אני מתקדם ברחוב רטוב,
רקוב, עוד מעט מתפורר אבל אני ממשיך ללכת ורואה איש מנגן על
צ'לו, אני שומע את המוסיקה והכל חוזר אליי, אני רואה אותה,
שומע אותה, ונהנה, נהנה מלהיפגע עוד פעם, מלהרגיש עוד פעם איך
שהרגשתי אז, פתאום אני מתעורר ורואה אותו מנגן ואומר לו תמשיך,
תן להישען עליך, נגן, שאתעטף בשעות כאלה, שאין לאן ללכת.
ואני מרגיש את הגשם, יורד חזק ומהר, ממש פוגע, וזה כאילו אני
מפחד לטבוע, ואני נצמד לסכר ומחזיק בו בכל הכוח, מנסה להישען
על האיש, על הצ'לו כאילו הוא הולך להציל אותי.
באותו הרגע, בגשם, כאילו צללתי, הייתי מוגן ושקט אבל פתאום היא
באה תפסה לי חזק במעיל וכמעט שטבענו שנינו. ואז, אני נסגר,
ננעל בתוך בועה שכלום לא יגע. ואז הוא מנגן יותר חזק, יותר
מהר,והצער כובש אותי, רואה רק כאב סביבי וכאילו המחט פולחת את
לבי.
ואז אני מתמלא קוצים, שולף חצים ומחכה שהאיש יפסיק כי איך אפשר
להפסיק רגשות.
זה כאילו הוא ידע מה אני מרגיש ואני לא ידעתי, ואז נשברתי
רציתי עוד רגע עוד דקה רק רגע לנשימה.
אז החלטתי לוותר, פשוט לחזור פעם אחרת, אני לא יכול לקבל הכל
באותו הרגע אני צריך מרחב.
פתאום אני שומע אותו אומר, את הנגן, את הבן-אדם שמנגן את
הרגשות שלי כדי שכולם ישמעו אומר
"אל תלך עכשיו חכה לי, אל תפנה לי את הגב הבט בי"
ואני מסתובב אבל הוא לא שם יותר אולי הוא הלך לנגן רגשות של
מישהו אחר.

             

              מוקדש לריטה (כן, הריטה שכולם מכירים), ולמי
שהבין הבין.