השעה היא בערך חמש וחצי בערב, זמן מקומי, ואני נמצאת בשדה
התעופה של שיקאגו - או'הר. מאחורי, טיסה מתל אביב למדריד
וממדריד לשיקאגו, ולפני טיסה לסן פרנסיסקו, ה"בית השני" שלי.
העלייה למטוס החלה, ואני מביטה מהחלון. מולי שקיעה - לא יוצאת
מהכלל, אבל בהחלט יפה. אני מעמיסה על עצמי את התיקים, מביטה
בשקיעה עוד פעם אחת, ועולה למטוס.
השעה היא רבע לשש בערב, זמן מקומי, ואני נמצאת במושב שלי, ליד
החלון. מעמיסים כל מיני דברים על המטוס, והשקיעה הזאת, שנראית
עכשיו יותר דרמטית, עדיין שם. היא תעלם בקרוב, אני בטוחה.
אנחנו ממריאים, ואני נפרדת מהשקיעה, ומתחילה לדמיין איך אסבול
בטיסה, איך לא אצליח להרדם ואיך אני שונאת את "איבריה" כי הם
לא מרשים להדליק דיסקמנים בטיסות.
אנחנו טסים כבר בערך חצי שעה, והשקיעה עוד לא נעלמה. כאילו היא
צעד אחד לפני כל הזמן, אבל מידי פעם עוצרת לחכות לי. אחרי הכל,
טסים מערבה. אני נרדמת לכמה דקות, מתעוררת, והשקיעה הזאת עדיין
שם, עכשיו בשיא תפארת הבריאה, מחייכת אליי. הגוונים המוכרים של
שקיעה, אדומים ורודים, כחולים וצהובים, הכל מטושטש, ואני
מדמיינת לעצמי איך העולם נברא כל יום מחדש, ושוקע כל ערב,
באנחה, אוסף שיירים של יום לתוך שקית זבל. הזמן כאילו לא זז,
תמונה של שקיעה שלא מתחלפת בתמונה של עיר מוארת בפנסי רחוב.
והשמש נאבקת, שולחת קרניים מסנוורות למלחמה נגד הזמן, והשקיעה
עדיין שם.
עברה שעה, זמן אוניברסלי, והשקיעה שלי עדיין מולי, מחכה. כמה
דברים הייתי יכולה לעשות עכשיו, במקום להביט בשקיעה. אבל אף
אחד לא מפריע לי, לא מנסה למכור לי משהו או לשכנע אותי במשהו.
הזמן עוצר ומחכה לי, מסביר לי באיטיות, שאני אבין, שגם בתוך
דברים אינסופיים (כמו טיסות מהארץ לאמריקה) אפשר למצוא נסים
קטנים. ואני מחייכת לעצמי, ולשקיעה, ונותנת לזמן לחלוף בהילוך
איטי - נשענת אחורה, קפואה ברגע שנדמה שלא ייגמר לעולם. |