אני הוא האיש הבלתי נראה.
לעולם לא תדעו את שמי ולעולם לא תרגישו בנוכחותי.
אני הוא זה שכולכם מעדיפים להתעלם מקיומו.
פעם כאשר הייתי מתקרב לאדם כלשהו, עוד הייתי מקווה, כי אוכל
לפתח עמו שיחה, קשר כלשהו, אולם לאחר אינספור כישלונות, כל
תקוותי לקשר אנושי נמוגו.
אני נוגע במישהו, והוא אינו מרגיש, אלא תזוזה קלה של אוויר.  
אני הוא האיש הבודד ביותר בעולם, וזה לא מפני שאני מפחיד, או
יש לי אופי רע. נהפכו. אני יכול להיות חביב ביותר, לו רק היה
מי שישים לב.
אבל אין.
אז אני ממשיך בשתיקותיי הרבות מספור, במבטים הנעלבים שלי, אותם
איש לא ראה ואיש לא יראה.
ואין מי שיעזור לי, כי איש אינו מודע לקיומי.
תפקידי בעולם הוא לפקח שלא יהיה מישהו בודד כמוני, אבל מרוב
בעיותיי האישיות, לעיתים אני נכשל.
דיכאונות זה דבר לא נעים...
המחשבה לכתוב את רגשותיי על נייר עלתה במוחי כבר מזמן, למרות
שלא ידעתי איך לבצעה, אולם, כפי שאולי שמעתם בסיפורים, יש לי
קשרים בכל מיני מקומות.
עצם המחשבה, כי מישהו יוכל לראות את דבריי, להבין את הרגשתי,
מעלה חיוך קל על פניי.
אז לכל אלה שחשבו שהרוח כל כך חזקה בגלל החורף, זה רק אני,
מנסה לחמם לבבות.

שלכם,
האחראי על סידור הפרומונים,
(הידוע גם בכינויו "קופידון")