[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זיו קינן
/
הקרבה

שני טורים של חיילים , כמו צבועים בארגמן וכסף , עמדו משני צדי
הקבר הפתוח , עם כניסתי לאזור ההלוויה נעצרתי ליד אחד החיילים
והתבוננתי בו -  פניו צעירים מטופחים עיניו כחולות , שערו זהוב
והוא לא נע , קירבתי את ראשו ליד קסדתו המצועצעת ולחשתי אל
אוזנו- " מי יודע אולי גם אתה תיבחר בקרוב ".
- הוא לא ענה אך מבעד לעיניו ראיתי איך הוא משתוקק לענות לי
תשובה טיפשית כגון -" מקווה מאוד ! " או "בקרוב אצלך !"
המשכתי להתקדם לאורך הקבר הפתוח , בקצהו, פרוש , ענק , חיכה לי
דגל ה"איחוד החדש", כאילו מתגרה בי לבעוט בו בכל כוחי ,להשחית
את המילים את המילים הזהובות השזורות בו ; "מה שבא מן העם הולך
מן העם" -  את שנאתי שמרתי לרגעים אחרים עכשיו הזמן להשתתף
בצער המשפחה ולשחק את המשחק הרגיל,
לכן ברגליים כבדות ,זנחתי את יציע הכבוד ופניתי ליציע האורחים
לשם ניחום אבלים והבעת אימון בשיטה.

" המטרה מקדשת את האמצעים "," בנכם היה גיבור " , "בעתיד יהיה
יותר טוב " ," מוות מוליד חיים ", " למה הטובים תמיד צריכים
ללכת " - שלל סיסמאות אלה ועוד הרבה נוספות הם מילון שימושי
בפי מי שביקור בבית הקברות הוא הרגל אצלו ופרידה מחבר על שפת
קבר פתוח היא סיטואציה חוזרת .
האמת היא שכבר נדרתי נדר שלא אפקוד קברים יותר , מה שנראה
שהופך לתחביב בארץ זו אשר פרידות מבנים בה הם דבר יומיומי , אך
האהבה הרבה אשר רחשתי לדנאל בעודו בחיים והבקשה המרגשת מצד
אחותו אשר ביקשה שאסע הספד לזכרו גרמו לי להפר נדר זה ולפקוד
את קיברו בפעם האחרונה גם להגיד כמה מילים.





לא היו כמעט מבני המחזור שלי אשר לא התנדבו לשלם את מחיר הדמים
של המלחמה ולהיות מועמדים לכיליון ב "גבעת הניצחון" ההתנדבות
קנתה אזרחות ומעמד ונחשבה הדבר הנכון לעשות במיוחד עם רצית
להתקדם בסולם החברה , המעטים אשר לא התנדבו היו מנודים וסגורים
בחברה משל עצמם, בנות לא נדרשו "להתנדב" והמקובל היה שקשרים
חברתיים הן היו מקיימות עם מתנדבים בלבד.

אני כבר לא כל כך בטוח שעשיתי את הצעד הנכון כאשר התנדבתי.
משותק בכל גופי עפעפי סגורים ואני רואה , גופי מת אך אני ממשיך
להרגיש , מבעד לסדין הלבן אשר עוטף אותי אני רואה משפחה,
חברים, חיילים ניצבים ,את אימי.
פחד מטורף עוטף אותי, איך הגעתי למצב הזה ? מי יכול להציל אותי
עכשיו? אמא ?מתי הפסקתי להיות ילד והפכתי להיות ראוי כקורבן?
לשם מה כל זה?

תום, הבחנתי לפתע בדמות המוכרת ניצבת מעל " המקום בו אני עתה"
,מה אתה עושה פה? מה אתה לוחש שם לחייל ? לבוש במעיל שחור ארוך
היה תום האחרון שציפיתי שיופיע לחלוק לי כבוד אחרון , הרי
דעותיו מוכרות ומוות זה היה אחד מתחזיותיו האפורות אשר ניבא
לי.
תום המשיך בדרכו מביט בדגל האיחוד בעיניים יוקדות ולבסוף מיקם
את עצמו אל מול במה קטנה בפאתי חלקת הקבר.
אני יכול רק לשאר את אשר עובר לו בראש ,זיכרון כואב של
הויכוחים הרבים שהיו לנו על מהות "האיחוד "  ו"טקס ההקרבה"
עולים בראשי, תום התעקש לקרוא ל"טקס ההקרבה" "טקס השחיטה"
וסירב להתנדב למה שהוא קרא " צבא הכיליון " ,אני מצידי העדפתי
להשתמש בטרמינולוגיה היותר מקובלת של "קידוש" לצורך תיאור
ה"קרבה"  ו"צבא האמת" לתיאור "יחידות המתנדבים" .
           
את תום אני מכיר עוד משחר ילדותי, כאשר האמהות שלנו נתנו את
הסכמתן הראשונית והטקסית לוויתור על זכות הווטו השמורה להם
כאמהות על גורל בניהם והסכמתן כי בבוא היום ההחלטה תהיה של
בנם.
ההחלטה הנ"ל סללה לשנינו מסלול דומה ולא מנעה מאתנו ללמוד
באותם מוסדות מגן- הילדים ועד ל"בית הספר הממשלתי הגבוהה
למועמדים להתנדבות" ,תום היה החבר המושלם, בלי לשים לב למוות
האופף אותנו ידע תום לעסוק בדברים החשובים באמת - בחורות.
גם הייתה זו בחורה ששתלה במוחו את השאלות הלא ברורות בזמנו
בדבר המלחמה ו"ההתנדבות".
" אתה יודע במי אנו נלחמים ?" שאל אותי תום באחד הימים.
"כן , הירוס ,השבתי, למה אתה שואל אותי שאלות שאתה יודע את
התשובה עליהם מגיל שנתיים?"
"סתם , כמה זמן אנחנו נלחמים אתם?"
"עשרים אולי שלושים שנים  -השבתי"    
"אתה זוכר את מספר "טקסי הקידוש" אשר בוצעו השבוע?
"לא יותר מ.."
"חמשה ! הוא קטע אותי, חמשה ביצעו "הקרבה" ,חמשה נהרגו על
"גבעת הניצחון"
"נו אז? מה שבא מן העם הולך מן העם השבתי לקולו הכועס.
"עזוב , שום דבר - הוא ענה לי."
מאותו יום ראיתי את תום פחות ופחות שמועות אמרו שהוא נראה
מסתובב עם מי שכולם ידעו שלא "התנדבו" ואת בית הספר כמעט לא
פקד . בחרתי להתעלם מהשמועות , חברים אמיתיים מגנים אחד על
השני בזמן צרה גם כאשר התנהלה השיחה הבאה , כחודש ליפני "טקס
הבחירה" , עדיין סירבתי להאמין במה שהיה לכל כל -כך ברור;
"תגיד חשבת פעם על כל העניין הזה של "האיחוד החדש" "טקס
ההקרבה" ו"האמת המוסרית" לעומק?
- כן , רוב שעות הלימודים שלנו סובבים סביב "האיחוד" ומהות
ה"התנדבות" ו"ההקרבה"
חשבתי , שקלתי ואני מתנדב.
- אף פעם לא הרגשת שיש משהו מאוד לא נכון בסיפור הזה ?
שמאכילים אותנו בסיפורים כדי שנקריב את עצמנו?
-  לא , ה"איחוד" הוא הסכם המלחמה המוסרי והמתקדם ביותר של כל
הזמנים , בנוסף שזורה בו אמת דמוקרטית גדולה , "מה שבא מן העם
הולך מן העם "  העם בוחר את המטרות עליהם הוא רוצה להלחם
,בצורה דמוקרטית אלקטרונית , וקובע את המחיר שהוא מוכן לשלם
במונחים של משאבים וחיי בני אדם כך גם עושה העם בו אנו נלחמים
כאשר מי שמוכן להקריב יותר מנצח.    
אתה לא חושב ש מוות על "גבעת הניצחון" טוב בהרבה מפגז מרגמה
שיפתח את               קרבייך וישאיר אותך מתבוסס בדמך מחכה
למוות?
האם יש מי שיחלוק על העובדה שה"איחוד" הפך אותנו מעדר של חיות
טורפות לבני אדם שנלחמים ומתים בצורה תרבותית.
- ולמה דווקא בני 18-21  הם המועמדים להקרבה- המשיך תום
בשאלותיו המציקות בלי  להתייחס לשאלותיי.
- האם היית מעדיף שאמך או אחיך הקטן יוקרבו ? התרסתי לעברו
בבוז מופגן  כי נתיב השיחה היה ברור לי והוספתי -חודש הבא
מתבצע "טקס ההתנדבות"  אתה לא מצטרף?      
- לא , יודע , רק חשבתי לעצמי למה כל האנשים החכמים האלה
שהמציאו את ה"איחוד" וה"הקרבה"  השקיעו כל - כך הרבה אנרגיה
בניסיון לתרבת אל המלחמות במקום לנסות לפתור אותן.





בנהר הבכי היו רגעים של שקט ובהם נאמרו נאומי הספד , הנאומים ,
כל אחד כאילו יותר קר ממשנהו נשמעו יחדיו יותר כשיר הלל
ל"איחוד " מאשר קינה על אובדן אדם קרוב .
קודם כל דיבר מנהל בית הספר ,לאחר מכן דודו של דניאל ואני
הייתי אחרון הדוברים , המתנתי שהשקט ייתן לי אות להתחיל.
פתחתי בלחישה שגררה  האזנה מצד הנוכחים  -
"אני מבקש מחילה ,ממך, בשמך ליושבים פה לכל אשר גרר אותך
לאבדון . אתה זוכר כאשר היינו ילדים, דניאל , ואותה ילדה שבתה
את לב שנינו , תלתלים בקבוק ועיני שקד ,
איך כמעט לא דיברנו , איך נלחמנו בניסיון לשבות את ליבה ,
באיזו בגרות הצעת שנטיל מטבע והזוכה יקבל אותה בעוד השני יוותר
, איך הסכמתי בטיפשותי הרבה  כי כאשר עזב המטבע את כף ידי
חייכת אלי את חיוך הרחב והסברת לי שעל אהבת אמת לא מהמרים ,
ההקרבה לאהבה אמיתית אין לה גבול, כנראה שלא הייתה זו אהבת אמת
אחרי הכל, בפעם ההיא ניצחת."
שקט שרר עכשיו ברחבת הקבר - חיוך עצוב של זיכרון רחוק עלה
בפניו של אביו של דניאל.
"ארור מי שבוגד במלותיו"-  קראתי בכאב, "אהבת את החיים .המרת
עליהם והפסדת , גם אני אהבתי אותך והפסדתי.
אהבתם אותו, כך אתם אומרים והייתם מוכנים להמר על חייו ,
בשתיקה לוותם אותו אל "גבעת הניצחון" , לא היה פה מעשה גבורה
או מות גיבורים שנעשה למען המולדת או  המשפחה מעשה כזה אי אפשר
לבקש מבין 19 שעודו ילד , כל שהיה פה הוא הימור מהול בחטא
שכשל."
באגרופים קמוצים היבטתי עתה בקהל הרב שהתבונן בי בעיניים
זועמות ועצובות.
"משהו חייב להשתנות" - לחשתי והלכתי.





המוות לא קשה לי כמו שחשבתי , ההרגשה דומה להרגשה של השג גדול
שהושג אחרי מלחמות רבות ועכשיו עוטפים אותי רגשי סיפוק עמוקים
אני כבר לא מביט מן הקבר מכיוון שכאשר רגב האדמה הראשון נגע בי
עפתי כמלאך והתמקמתי בשמים חולק בתודעה אין סופית של סודות
היקום.
את ההספד של תום שמעתי עוד מתחתית הקבר , הרבה אמת היה בדבריו
, יתכן ובאופן מסוים הייתי מריונטה של המשטר, באמת לא רציתי
למות , במבט לעתיד אני רואה שגם זמנו של תום  קרוב כנראה שגם
הוא מ"המתנדבים" מה שגורם לי לחשוב שאולי אין לנו בכלל בחירה
אמיתית בנושא ?                        

                   

נכתב ע"י זיו קינן לזכרו של אוהד נחמיאס שנהרג בלבנון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מכירים את זה
שאתם יושבים
בכיסא גלגלים
ופתאום בא מסוק
ומפוצץ אתכם?


יאסין בהופעת
סטאנדאפ במועדון
החשפנוות אל
שאהיד בגן עדן


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/12/00 20:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זיו קינן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה