בדרך חזרה הביתה נתקלתי בחגי, דבר שלא הפתיע אותי במיוחד, בזמן
האחרון זו תופעה שכיחה למדיי...  שלום מגומגם הסגיר את נבוכותו
שוב אנחנו באותה סיטואציה האם מעולם ידענו אחרת?
פרידה.
משם, כל הדרך, משנוכחתי בתבנית החוזרת פעם אחר פעם כל אותו
הקיץ זו כבר פעם אחת יותר מידיי-שרתי. שרתי שיר פחות מוכר של
להקה קצת יותר מוכרת או אולי רק שורה אחת. כאשר עם כל צעד וצעד
המחשבה מתעצמת, הווליום בראש מוגבר.  דווקא כאשר אתה הכי אבוד
עצות, הכי מבולבל מופיע מולך כמו שלט חוצות מפתה בעל אורות
מהוווים -מסנוורים ותמונה של דוגמנית נשגבת נאהבת מצופה,
התשובה.
וככה בדרכי הביתה עם כל צעד מהלילה אל האור התקרבתי לתשובה,
הגאולה.

שנינו שכבנו על המיטה בבית קטן אך בעיקר ריק ובמקום לנשק הוא
סיפר.
הוא סיפר על סבא שקונה לו מכנסיים, ואבא שלו שכל כך אוהב תכלב
ששכח שיש לו ילדים, על אחיו של מזיין, אחותו שלא מפסיקה
להתבכיין וענבר. הוא לא רצה להשוות אבל הוא השווה. כמו גדול
הוא השווה. ולמרות שלשני הסיפורים אין חצי דמיון הוא סיפר לי
שהוא אוהב אותי כמו שהוא אהב אותה או יותר, כן הרבה יותר. והוא
אהב אותה. הוא כל כך אהב אותה שפעם כשהלכה עם גבר אחר חתך
למענה תוורידים, כשהראה לה היא בכתה כל כך חזק שנמסה מאז לא
ראה אותה יותר. כנראה שאני לא מסוכר כי כשאני בכיתי עליו לא
נמסתי תמיד נשארתי איתנה ומוצקה שחגי יוכל לראות והוא לא חתך
למעני את הוורידים בעצם הוא אפילו לא חתך קשרים.

כמו סהרורית פילסתי את דרכי הביתה, אותו הבית שלפני שעות אחדות
ברחתי ממנו.
בחוץ לא מצאתי לי צל. האורות מסנוורים את עיניי, הווליום בראש
מוגבר ואותה דוגמנית נאהבת, מצופה אומרת שכבר דיי והשיר.