הצרחה שלה שיתקה את כולם, ומתוך הצרחה עלה בכי של כאב שלאט לאט
הפך לחרישי יותר ויותר.. כולם עצרו את הפעולות שלהם בכיתה,
ומישהו אפילו סגר את הדלת כדי שאחרים מבחוץ לא יפריעו. אחת
החברות חיבקה אותה כי היא כמעט התמוטטה שם. דבר שלא קורה לה
הרבה , כי היא תמיד נוחתת עם הרגליים על הקרקע! לפחות ככה היא
משתדלת. ותמיד איכשהו היא הצליחה להסתדר וברוב המקרים-
בהצטיינות  רבה. אבל לא הפעם. הפעם היא נפלה בגדול. למען האמת
זה הם ששמו לה רגל, והיא, שפחדה נפלה ..מרוב הפחד כמובן.
המורה הביטה בה, וניגשה לעברה, כדי לנסות להרגיע אבל היא
התקפלה בתוך עצמה, עדיין נאחזת בחברתה, וממשיכה לבכות.
כולם ידעו למה. הרי היא השקיעה את נשמתה במבחן הקובע. וכולם
עברו יפה וקיבלו ציונים גבוהים והובטח להם מקום בכיתה של חמש
יחידות ורק היא כעת, נותרת לה מאחור, יכולה להביט בהם ולנופף
לשלום לחלומות שלה שכרגע התנפצו בערך. כולם הביטו אחד בשני
והשקט שהשתרר בכיתה, יכול היה למחוץ אותך מרוב כאב וצער. אנשים
הביטו זה בזה ונשכו את שפתותייהם, כמו שעושים הילדים הקטנים ,
כשהם שומעים שמשהו נורא קרה.
הם עמדו והמשיכו לשתוק, בעוד שהבכי החרישי שלה הוא זה ששובר את
השתיקה. המורה כבר יצאה מהכיתה, כי השיעור הנוסף התחיל והיא
מיהרה לכיתה הנוספת שיש לה ללמד. חלק מהתלמידים הנבוכים שלא
ידעו  מה לעשות כבר התחילו להתפזר הביתה. החברות הקרובות שלה
ניסו לעודד, אבל היא לא רצתה אפילו לשמוע. בסופו של דבר כל אחד
התפזר לביתו והיא נותרה לבדה בכיתה, עדיין מנגבת את הדמעות
שבכל פעם מחדש חזרו להציף את עיניה. המנקה נכנסה והחלה להרים
כיסאות שהתלמידים לא הרימו על השולחן. היא הסתובבה, מחתה את
דמעותייה, חייכה חיוך חיוור והחלה עוזרת למנקה עם שאר הכיסאות,
בעוד שהיא חושבת לעצמה..." מנקה נחמדה. מה היא אשמה שאנחנו סתם
מגעילים שלא מרימים כיסאות?" והמשיכה לנסות להעסיק את עצמה
במחשבות בתוך ראשה. אחרי שהיא סיימה והמנקה הודתה לה, היא
המשיכה לכיוון לוח המודעות ושינויי המערכת. "הכל כרגיל, חוץ
משעה חופשית של..מתמטיקה. כמה אירוני" חשבה לעצמה. היא פנתה
ללכת, כבר חושבת מה תגיד לאמא, כשפתאום הרגישה שנתקעה במשהו.
אלה היו התלתלים הכי יפים שראתה מימי חייה. תלתלים צהובים
וארוכים, ועניים עם כחול- ים . כחול כזה שאפשר לטבוע בו.
ועור.. עור לבן וחלק כמו שלג. אבל מהר מאד היא החזירה את עצמה
למציאות כשחשבה ששום דבר ממילא לא ייצא מזה.
"סליחה?"  שאל הקול של המתולתל... הסתובבתי אליו והבטתי בו.
"אפשר לשאול אותך למה את בוכה?" הוא שאל בקול הכי מתוק ששמעתי
, מתנצל על ההפרעה ברגעי הבכי שלי.
הבטתי לארץ וחייכתי. "לא ממש" אמרתי בשקט.
"אה טוב, אז אני לא אתערב בעניינים הפרטיים שלך..
אני רק מקווה שזה לא משהו רציני".. הוא אמר והביט בי, מצפה
לתשובה.
"אפשר לשאול שאלה בחזרה?" שאלתי, נבוכה מהסיטואציה שאליה
נקלעתי.
"אולי את לא יודעת אבל לא עונים על שאלה בשאלה..אבל הפעם אני
אסלח לך.... חד פעמי" אמר וחייך חיוך קורן שמיד איך שראיתי
אותו, גרם גם לי לחייך ולהזיז את השרירים שבאיזור הלחי, מבלי
שבכלל רציתי.
"למה כל כך חשוב לך כשאנשים זרים שאתה לא מכיר, בוכים?"
שאלתי בתמימות אופיינית.
הוא חייך לעצמו ואז ענה: "מאיפה לך שאני לא מכיר אותך? ושלא
תטעי אני לא פונה לכל אחד שבוכה".
"אוקי אז עכשיו אתה בעצם אומר שאתה כן מכיר אותי?" שאלתי
מסוקרנת, מעלה חיוך שובבי על פני וכבר נדמה כי הנה שכחתי את
הדמעות שעד לפני רגע איימו לפרוץ מחדש.
"אני לא אומר כלום. אבל אם אמרתי שאני לא פונה לכל אחד שבוכה
ואלייך פניתי- סימן שאת לא כל אחד... ואני בטוח שאת מספיק חכמה
אז תביני מה זה אומר לגבייך". הוא אמר והביט בי. הדברים שלו
משום מה ריגשו אותי ומצאתי שהם לא סתם עוד צירופי מילים.
השפלתי את מבטי, בעוד שדמעה נוספת מתגלגלת לי על הלחי. אני לא
ממש יודעת למה הוא עשה את זה, אבל הוא הושיט את ידו, וניגב עם
האצבע שלו את הדימעה, ולאחר מכן נשק לי על המצח. כמו שמלאכים
עושים. מבחינה מסוימת, הוא בהחלט היה המלאך שלי, לפחות לאותו
הרגע.

"את יפה כשאת בוכה" הוא אמר. "אבל יותר יפה כשאת מחייכת"
הוסיף. "מאיפה אתה יודע איך אני מחייכת, מה עשית אחרי מעקב?"
שאלתי בתדהמה. "תחקיר קטן" אמר וקרץ לי. הוא הסתובב והתחיל
ללכת. "רגע" קראתי לעברו. "לפחות תגיד לי איך קוראים לך?"
שאלתי.
"זה באמת לא משנה. אל תדאגי אני אמצא אותך". אמר ונעלם.


לכמה רגעים מאותו יום שכחתי ממה שקרה בכיתה ומשאר המצב רוח
המחורבן שהיה לי. לכמה רגעים האמנתי שיש עוד תקווה, ושלא הכל
שחור. אבל זה לא משנה את העובדה שבסופו של דבר, לאחר מספר
חודשים, כשכבר עליתי לי"א, וכל בעיות הלימודים שחשבתי שהיו לי
התמוססו וחזרתי למסלולי הרגיל, הוא לא מצא אותי.
למען האמת לא הספיק...

עם גיוסו לצה"ל, בעת סיור ליד הגבול, הוא נורה למוות על ידי
צלף לבנוני, ודימם במשך שעה וחצי עד למותו. הוא כבר לא יספיק
למצוא אותי וגם אני לא אספיק למצוא אותו. לפחות לא בגלגול
הזה...

ולחשוב שבכיתי בגלל ציון מעבר...