[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







האיש שבקיר
/
הבריחה

סיפורנו מתחיל במחסן קמח גדול מלא במעמדים ועליהם שקים של קמח
לבן וסמיך, ארגזים גדולים מלאים בשקים מובאים למקום כל כמה
זמן, על עגלות, כאלו עם ידיות ואפשרויות נשיאה נוחות כדי להקל
את הסחיבה על ידי עובדי המקום, המחסן ממוקם במשהו שנראה לי
מבפנים כקניון גדול, מלא חנויות, רועש, לא מעט אנשים מסתובבים
באיזור. למחסן דלתות מוזרות - דלתות הזזה אוטומטיות, כאלו
הנפתחות עם הקרבותך אליהן, מה שנראה לי קצת מוזר באותו רגע
מכיוון שהמקום אמור לשמש כבית כלא.
אני זוכר את עצמי כורע על הרצפה ומסדר את שקי הקמח על המעמדים,
אני אחד האסירים בזה אין ספק, איתי עובדים עוד כמה אנשים
חסונים הלבושים בבגדים בצבע כחול כהה, גם הם כמובן אסירים, כל
פעם אחד מהם מרים את הראש מהשקים עליהם הוא עובד כדי לבדוק מתי
יהיה זה זמן מתאים בשבילנו להתחיל את הבריחה, ריצה של כמה מאות
מטרים מאחורי המחסן, דרך עובדי המקום, שלמעשה רק למראית עין
עבדו כאשר בעצם תפקידם היה לשמור אותנו, האסירים, בפנים, אל
דלתות ההזזה האוטומטיות, והחוצה אל הקניון.
עובדי המחסן שאמורים לשמור עלינו מביאים את שקי הקמח על גבי
העגלות כדי שנוכל, האסירים, לסדרם על המעמדים, ה"עובדים"
מזיזים סולמות גדולים ממקום למקום, באים והולכים, והכל בארשת
מציקה של עבודה שמתבצעת כרגיל.
איני זוכר כל כך את נסיון הבריחה הראשון שלנו חוץ מכמה פרטים
קטנים. אני זוכר שהגענו להחלטה שזהו זמן טוב לצאת והתחלנו, אני
ושאר האסירים, לרוץ. אני זוכר איך אחד מהם, אדם שרירי במיוחד,
נכנס באחד ה"עובדים" מעיף אותו אחורה, אבל אז מגיעים עוד
עובדים ועוצרים את ניסיון הבריחה שלנו.
הניסיון השני כבר זכור לי יותר כי בסופו הגעתי החוצה. פעם
שנייה החלתנו כי זהו הזמן לצאת וכאשר שאר האסירים החלו לרוץ,
חלקם מתנגחים בעובדים כדי לצאת, אחרים מתחבאים כמוני בין כל
דבר אפשרי כדי להגיע לאט אבל בטוח אל היציאה. אני מוצא את עצמי
שפוף, מכונס אל תוך עצמי, ליד שורה גבוהה של כסאות, צמוד אליהם
כדי לא להתגלות, ברגע בו עוברים לידי שניים מעובדי המקום
בחיפוש אחר עוד אסירים המנסים לצאת, הם לא רואים אותי וממשיכים
בדרכם. אני זוכר עוד איך התחלתי לרוץ בשקט בין העובדים, קופץ
מעל אחד מהם כדי להגיע אל היציאה, אני עובר עוד עובד אשר סולם
גבוה המקופל לשניים נדחף על ידו, עוד כמה מטרים ואני בדלתות
ההזזה האוטומטיות, הן נפתחות לפני ואני ממשיך לרוץ אל היציאה
מהקניון, ומשם החוצה אל הרחוב.
נעצרתי, הבטתי אחורה כדי לבדוק אם מישהו רודף אחרי, אף אחד,
מצויין, הרחוב בו אני נמצא מלא בחנויות מכל צד, אני מחפש ומוצא
ספר, אני יודע שלא יארך הזמן והם ינסו למצוא אותי לכן אני רוצה
לשנות את איך שאני נראה כדי להקשות עליהם את החיפוש, אני נכנס
ומבקש מהספר לקצר את שיערי, אני מתיישב בכסא ונותן לו לעבוד.
בחוץ מגיעים שני שוטרים בניידת, הם נכנסים ומנסים לשים עלי
אזיקים, איך שהוא אני מצליח להתחמק ולברוח מהם.
הדבר הבא אותו אני זוכר הוא שאני על אופנוע כל שהוא, כנראה
גנוב, ומלפני יש עוד אופנוע אחד ואני נוסע אחריו, זה כנראה אחי
או חבר אחר, הוא מוביל אותי עד למקום בו גרים סבא וסבתא שלי,
שם אני עוזב את האופנוע ועולה אליהם להגיד שלום.

ואז התעוררתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"...רק כשאתם
הורסים הכל,
תזכרו גם להרוס
את הקיר
האחרון"

-מתוך המשפטים
שאם היו נאמרים
היו משנים את
ההיסטוריה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/1/02 14:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
האיש שבקיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה