הוא שכב שם. לא זז. או מתפתל בעוויות. וכל רחש קטן, כל טררר,
וכל וויש, וכל וום, וכל פיפ,
וכל ביפ מקפיץ אותו. הוא גילה את מה שהמדענים מחפשים כבר שנים
- איך להפיק חיים בגוף
מת. כל רחש קטן גרם לליבו לפעום ולריאות שלו להתחיל לפעול.
והוא גילה גם איך ליטול את
טיפת החיים שהופקה זה עתה באותו גוף - כשנוכח לדעת שלא, זה לא
הטלפון. היא עוד לא
התקשרה. אבל היא הבטיחה, הוא חושב. וכן, הוא יודע שיש לה סיבות
טובות מן הסתם. הוא
יודע שהיא עסוקה, ובדיוק עכשיו בטח עובדת. והוא גם יודע שהוא
זה שמתנהג בכפיתיות,
שהוא זה שכל כך לא בסדר בכל המצב הזה. הרי לא יכול להיות שהוא
יעביר כל יום באותו סדר
פעולות חסר חיים - כמה שעות בבית-הספר, שעה לחזור הביתה (במקרה
הטוב. אם הוא ממש
מתאמץ לחזור לאט), ואז חמש-שש שעות לשכב במיטה כמו מת, ולחכות
לה. שתתקשר. בעצם
לחכות שהשעה שבה היא מסיימת לעבוד תגיע, ואז לתת לה קצת זמן
לחזור הביתה (תודה
באמת...) ואז להתקשר רק כדי לשמוע שהיא הגיעה ולא יכולה לדבר
עכשיו, ושהיא תתקשר
אליו יותר מאוחר. ולחכות. כבר שש. שבע. שמונה. תשע. הוא עדיין
במיטה. שומע מוסיקה.
נזהר לא להרדם כדי לא לפספס אותה במקרה. כל רבע-שעה בודק את
הטלפון, אם אף אחד לא
השתיק אותו בטעות (או אם הוא בעצמו לא השתיק אותו בבדיקה
הקודמת), ואם יש קו, ואם יש
קו אז אם יש צליל שאומר שיש הודעות. והכל צריך לעשות מהר, כי
אולי בדיוק אז היא תתקשר
והיא בדיוק יהיה בשבריר השנייה הזה שלוקח להניח את השפופרת ולא
ישמע את הממתינה, או
שבכלל היא לא תקבל ממתינה ותקבל צליל תפוס. והוא צריך גם לבדוק
את הפלאפון. כי הוא
אמר לה פעם שאם תפוס אצלו בחדר שתתקשר לקו השני או לפלאפון.
אבל לקו השני היא לא
מתקשרת כי לא נעים לה להפריע. אז צריך לבדוק גם בפלאפון אם יש
הודעות, או
שיחות-שלא-נענו. ואז שוב לבדוק בטלפון, כי אולי כשהוא הלך
לבדוק בפלאפון היא בדיוק
התקשרה והוא לא שמע. בסוף הוא לקח את הפלאפון לחדר, שיהיה
לידו. שלא יפסיד שום
שבריר שניה.
והמוסיקה כבר נגמרה מזמן. הוא שומע דיסקים בקצב מסחרר. מוסיקה,
טלפון, פלאפון. אין זמן
לאוכל, ושירותים אפילו לא צריך (איזה מזל) כי לא אוכלים.
ועכשיו כבר מאוחר. והיא חוזרת רק בלילה. מאוחר מאד. ולו לא
אכפת. הוא רוצה שהיא
תתקשר. גם אם זה בשתיים או שלוש או חמש בבוקר. אבל היא עייפה,
מן הסתם, ורוצה לישון.
ולא נעים לה להפריע בשעות כאלה (למרות שהוא אומר לה שלא אכפת
לא שתעיר אותו. שהוא
מעדיף לדבר איתה מאשר לישון). אז היום כנראה שלא יצא לו לדבר
איתה. ובסך הכל הוא רצה
לומר לה כמה דברים. הוא רצה להתנצל, ואחר כך התחיל לכעוס שהיא
לא מתקשרת, ואז הרגיש
שהוא צריך להתנצל על זה שהוא כועס, ואז הוא מפסיק לכעוס, וכבר
שוכח בכלל מה הוא רצה
לומר לה, זה כבר לא חשוב לו - הוא פשוט רוצה לדבר איתה וזהו.
רק לשמוע את הקול שלה.
אולי גם לומר לה שהוא חיכה לה שש שעות. אבל לא, אסור. הרי זה
לוחץ עליה כשהוא מספר לה
כמה קשה לו. וגם בלי לספר. היא יודעת. והוא כל כך מפחד שיום
אחד היא תקום ותאמר די.
שנמאס לה. שהיא לא יכולה ככה, כי זה מלחיץ וקשה מדי, וזה פוגע
בו, וכואב לה לראות אותו
נפגע. ושזהו, אולי כדאי לנתק את הקשר. כי הוא פשוט לא מבין,
הוא לא מצליח לוותר.
הבעיה היא שהוא אוהב אותה. הוא מאוהב בה. אבל היא לא מאוהבת בו
(הוא נורא רוצה לשאול
למה, זה גם משהו שרצה ושכח). היא כן אוהבת אותו. מאד. אבל לא
מאוהבת. אבל הוא לא יכול
לוותר על הרעיון שאולי, במקרה, מתישהו, רק אולי, זה ישתנה. וכל
רחש קטן ממנה, כל מילה
וכל חיבוק וכל נשיקה ידידותית כזו, על הלחי, מחייה אותו שוב.
וממיתה אותו שוב. הוא גם
אומר לעצמו, ברגעים יותר שפויים (פחות או יותר) שהוא לא מבין
כלום - שכדאי שהוא יוותר, כי
אז יהיה להם יותר קל ואולי אז דווקא יקרה משהו. אבל בשום אופן
הוא לא מצליח להפסיק
להיות מאוהב בה. לא רק כי זה כואב לו להפרד ככה ממנה, אלא כי
הוא ישאר לבד. כלומר, לא
רק כי הוא ישאר בלעדיה (במובן שהוא רוצה), אלא כי הוא ישאר
פשוט לבד. בלי אף אחת. וזה
כל כך חסר לו. הוא אומר שהוא יצליח להפרד ממנה ככה, רק כשהוא
ימצא מישהי שתאהב אותו
עד הסוף. כך שהוא לא ישאר רגע אחד לבד, ויוכל "לדלג" ישר אל זו
שגם תהיה מאוהבת בו.
אבל הוא פשוט לא מבין, שאף אחת לא תבוא אליו סתם ככה. במיוחד
לא כשהוא עדיין מאוהב
בה.
ועכשיו היום עוד מעט נגמר. הוא הולך לישון מוקדם. הוא פשוט
יתכסה בשמיכה, יוותר אפילו על
לצחצח שיניים (כי הרי מה הוא כבר אכל, ולמי יש כוח), ויבכה.
הוא יבכה איזה חצי שעה. אולי
ישים שוב מוסיקה כדי שיוכל לבכות בלי לחנוק את הבכי, ושאף אחד
לא ישמע. ויקרא בשמה.
מאיה. ויבעט ויבכה. ואחר כך יחתוך עם האולר הקטן שקיבל במתנה
כשהיה קטן. וילך לשתוף
את הדם. ובסוף ירדם. ואולי יחלום עליה. חלום טוב, כמובן.
ומחר יהיה אותו דבר. כמה שעות בבית-הספר, שעה חזרה הביתה, ואז
חמש-שש שעות לחכות.
לשכב.
למות.