אתה יושב בכיתה... קור אימים בחוץ ואתה רק חושב על כל החיילים
שיש שם בחוץ.
על איך שהם סובלים כל יום כל שעה כל שניה וזה רק כדי לשמור על
אנשים שבכלל לא רוצים שמירה.
חשבתם על זה פעם?
חשבתם על החיילים?
על האנשים?
הם בעצם מי ששומר עלינו.
ויש כאלה שדי מתנגדים ויותר מזה...
כשהם רואים אותם הם זורקים עליהם אבנים ועוד כל מיני דברים.
אבל כשאני התחלתי לספר לכם על זה לא התכוונתי שתשמעו על מי
ששומר עלינו.
אלא על מי ששומר עלי... והוא חייל וקוראים לו נדב.
נדב הוא החייל שלי.
נדב תמיד היה ותמיד יהיה החייל שלי גם כשהוא לא יהיה חייל בעוד
חודש... מזל טוב לו... בעוד חודש הוא מסיים.

נדב הוא אחי הבכור... הוא האח הכי הכי.
כשאני רואה גשם בחוץ אני ישר חושבת על נדב.
לפני כמה זמן הוא התקשר הביתה:
"הלו?"
"כן מי זה?"
"יעלי מה את לא מזהה את הקול שלי..."
"נדבוש מה המצב?"
"הכול טוב אני מתגעגע אלייך מתוקה".
"גם אנחנו מאוד..."
"מתי אתה חוזר?"
"אמ... את יודעת מה קורה בעוד חודש..."
"כן... הגיע הזמן לא?"
"כן אני חושב... טוב בקיצור מתוקה שלי אני אתקשר יותר מאוחר."
"בה ביי".
"בה ביי".

נדב היה חייל קרבי גולני או גבעתי... אני תמיד התבלבלתי
בניהם.
תמיד כשנדב לא בבית אני הולכת לחדר שלו וישנה שם.
אני אוהבת את אחי כי הוא אחי הכי!!!
תמיד כשהוא בא הביתה הוא הולך לישון ואני מכינה לו קפה
ועוגה... תמיד כיף כשהוא בבית.
אבל עכשיו אני דואגת לו... כי קר לו בטח!! והיום הוא שומר
ובלילה היום אמרו שיהיה הכי קר.
"הלו?"
"יעלי את רואה שתוך 2 דקות התגעגעתי אליך?"
"שמתי לב..."
"קר אצלך?"
"כן קצת אבל זה לא נורא... טוב אבל עכשיו אני באמת צריך לסגור
אז אני כבר אדבר אתכם..."
"בה ביי".

הלכתי לישון בשקט... בערך ב00:00.
"הלו?"
"הלו..." ענה לי קול של צרוד...
"נדב?!"
"יעלי..." הוא אמר בקול של נאנח...
"יעלי רק שתדעי שאני אוהב  אותך ואף פעם לא אשכח אותך גם אם
יקחו אותי מפה...
אני מתגעגע ורק שתדעי קרוב לעין קרוב ללב גם כשלא היית ליידי
תמיד ראיתי אותך ותמיד היית בתוך ליבי."
"אני נימצא ב..."
"הלו??? הלוו"
השיחה נותקה.
פתחתי את הטלויזיה כי סתם פחדתי...
"שלום כאן חדשות ערוץ 2 עם מבזק מיוחד."
אירע פיגוע במוצב של גולני 3 חטופים בידי החמאס לא ניתן לפרסם
את דמותם כרגע נודע עידכון מאוחר יותר.
כיביתי את הטלויזיה כי פחדתי... פחדתי לחשוב אז ניסיתי לישון
אבל לא הצלחתי.
חשבתי רק על נדב... ואם הוא נחטף...
עברו לפחות 3 שעות עם מחשבות עד שנירדמתי.
בבוקר כשהתעוררתי ב9:00 היה חופש וקר בחוץ.
"הלו?"
"נדבושש!?!?!?"
"לא יעל זאת נטע מה קרה לך?"
"כלום מה שלומך!?"
"בסדר דווקא ואיך אצלך?"
"לא טוב".
גם לנטע היה אח בצבא... וגם הוא כמו אח שלי היה בגולני בעצם הם
היו באותו גדוד.
אחרי כמה ימים דפיקה בדלת.
פתחתי את הדלת ובחור לא מגולח עיניים חומות שיער פרוע... וממש
ממש מזכיר את נדב.
"נדבוש?"
"יעלי ... אני אוהב אותך".
ונפל על הריצפה.
אמא שלי רצה והזמינה אמבולנס היו צרחות וריצות.
אחרי כמה ימים נדב קם. הוא היה אחד החטופים שהזכירו בטלויזיה.
הוא התעורר והכול חזר לכמו שהיה לפני כל התקרית.
אבל אז עלתה לי בראש נטע ואח שלה.
אח שלה לא חזר... אח שלה אייל לא חזר... הוא היה גם אחד
מהחטופים...
ואתמול החזירו עליו כמת... אח שלי הכיר אותו... אבל יותר מזה
חשבתי איך היא סובלת... מה עובר לה עכשיו בראש.
ואיך הוא אף פעם לא שמעה את המילים...
קרוב לעין קרוב גם ללב!