11 בספטמבר, בסביבות שלוש או ארבע אחר הצהריים, אני בעיר, ליד
מקדונלדס, עם חברים, אחד מקבל טלפון ואומר שאחד מבנייני
התאומים נפלו, אני צוחקת (כמובן), ואחרי בערך כדקה שהוא ממשיך
לדבר בטלפון הוא מקבל דיווח מעודכן ואומר שהשני קרס גם, "שני
מטוסים פגעו בבניניי התאומים".
צחקתי, נסעתי לבית חברה שלי, ראינו טלוויזיה, כמעט ולא היה
ערוץ שלא היה בו את התמונות המוכרות, הזדעזעתי.
נכנסתי לפאניקה, מלחמה, סקאדים, טילים, מסיכות, מקלטים, מוות.
אחרי שבועיים, כשעדיין כולם מדברים על זה, כולם פתאום הזדהו
איתנו, האמריקאים הפטריוטים, חלומם של כל אדם להיות כמוהם, אלו
הם האנשים שהיו במטרה, לא יהודים, לא עניים, לא אנשים רגילים,
אמריקאים!
וכמה שהאמריקאים יכולים לדבר זה מדהים, אבל כשזה נוגע בלעשות
משהו, הם מצביעים על זה שלידם. עד עכשיו הם רגישים בקשר לזה,
אפילו סרט על טרוריסט הם פחדו להוציא לאקרנים!
כולם אומרים "Because of the event's of september 11th..."
די כבר! חלאס! אז הורידו לכם שני בניינים! גם ככה הם הסתירו את
הנוף!
ומה אתם מופתעים שמישהו מתנגד לכם, אז מה אם אתם מורכבים מ51
מדינות, אווווו מעצמה גדולה! לא להתעסק איתה הא?!
ומה עשיתם עד עכשיו? הפצתם שמועה שבן לאדן מסתתר במערה!
מרגישים גדולים?
אני לא מאמינה, הוא בטח חוגג לו בארמון העשוי זהב שלו, עם 3000
כוסיות שמזיינות אותו בוקר צהריים וערב, שותה את השמפניה
המיובאת הכי טובה שייצרו אי פעם בכוסות של מיליון דולר.
אתם זולים, אתם אנוכיים, אתם משדרים את "אירועי ישראל" בסי אן
אן שלכם ב-7 דקות ועוברים לחדשות הספורט, וואו תודה! 7 דקות
בגן עדן!
אתם עדיין לא קלטתם הא?
אני סובלת כאן, מהשיגרה, השיגרה שעברה לאימה, לחלום בלהות,
סיוט שהתגשם.
המוות, המוות הוא זה שחוגג כאן היום, הרבה לפניכם, הרבה לפני
ה11 בספטמבר. ואני צריכה להרגיש רע בגללכם? אולי הפעם אתם
תרגישו רע בגללי, אולי זה אמור לקרות רק בשביל שתבינו איך אני
מרגישה, ומה אני מרגישה.
אז בחייאת רבאק, קחו את זה באיזי...