בידי אני מוחה שאריות עגבנייה משפתייה
העבות אני אוהב אותה.
'אם P אז Q' -
היא מתעמקת במודלים מורכבים
של השפה הפורמלית.
'אם לא P אז Q אינו קיים' -
היא מחייכת ודורשת ממני
יסודיות. תובעת אותי
למחשבה מעמיקה.
הגבות שלה מכווצות בריכוז,
עינייה נעוצות בשורות
חסרות מובן.
היא בוחנת צורות פורמליות של
פרדיקטים דו-משמעיים.
היא בוררת בין סכימה לתוכן
של משפטים סינונימיים.

היא בוהה בתקרה.
אני מתבונן בה,
בגוונים שהאור מטיל על פנייה,
בשנוי המתמיד במבטה,
בשפה הטבעית שלה,
בעינייה המופתעות,
כש-P מגשש אל שפתייה,
לחפש לו תורת משמעות...

אני בפני תגליות
שעשויות לחולל מהפיכה
בפילוסופייה של הלשון.