סליחה אדוני, אפשר קצת אבטיח? מלמלתי כשראשי רכון ועיני יוצרות
קשר ישיר עם המחצלת הכתומה עליו הוא ישב. הוא הגיש לי פלח גדול
ואמר בקול נעים "בבקשה" ואני חטפתי אותו ורצתי בספרינט הכי
מהיר שלי למאחורי הסוכה של המציל. מרב מבוכה אפילו שכחתי להגיד
תודה. מילא. מאחורי הסוכה של המציל יש מדרגות, מתחת- המקום
שלי. הוא בכלל לא נסתר, אבל אני רזה, ובדרך כלל לא שמים לב
שאני שם. את האבטיח סיימתי בפחות מדקה, כלומר, אני מניח, אין
לי שעון. אין לי גם אבא ואימא. זאת אומרת יש לי אבל הם לא כאן.
אבא שלי נסע מזמן לים והוא צריך לחזור כל רגע עכשיו, הוא יביא
לי הרבה מתנות, ואימא אמרה שהוא אפילו יביא לי אבטיח, אם זאת
תהייה העונה. אימא שלי בשמיים. היא אמרה שהיא חייבת ללכת,
שאלוהים מארגן חגיגה גדולה, והוא צריך אותה יותר ממני, ושיהיה
לה ממש כיף שם למעלה. ואני שאלתי אותה " אז למה את בוכה?" אבל
זה רק עשה לה לבכות יותר. אני מבין את אלוהים, אמא שלי באמת
הייתה משהו מיוחד. אפילו המוכר שבקיוסק כאן ליד, תמיד סיפר לכל
החברים שלו. הוא גם הביא לאימא כסף לקנות לנו אוכל לפעמים, אבל
עכשיו הוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי. עכשיו זה רק אני ואתה
בובי. אתה שלי ואני שלך. בובי זה הכלב שלי. מצאתי אותו ואף אחד
לא רצה אותו , אז הוא שלי. לפעמים, כשעצוב לי, אני אוהב לגעת
לו באף הקר והרטוב שלו, ובכלל לא אכפת לי שחושבים שזה מגעיל,
זה עושה לי טוב. יש לו מבט מבין בעיניים, והוא גם לא מבטיח
הבטחות שהוא לא יקיים. חוץ מזה יש לי היום יומולדת. אימא הביאה
לי חבילה של מקלות כאלו, ובכל יום שעובר אני צריך לחרוץ קו על
המקל עם האולר שלי. פילחתי אותו מתוך תיק של איש אחד כשהוא הלך
לשירותים. מה אכפת לי כבר. היום סיימתי את המקל ה-11 וזאת
אומרת שיש לי יומולדת. אבא היה צריך לבוא כבר לפני שלושה
מקלות. אוף, מתחשק לי אבטיח.