(מומלץ לקרוא אחרי החלק הראשון והשני)

תסכול, חוסר אונים - זו הייתה התחושה. הוא ישב על החומה הנטושה
כבר מספר שעות, ורק עכשיו הצליח להיאחז בה ולתת לה שם. על אף
שהשנתיים האחרונות היו מסע מטושטש אך נחוש בכיוון מסויים, הוא
מצא את עצמו יושב באותה נקודה - פיסית, ונפשית. "השאלה היא אם
פניתי לאחור בנקודה מסוימת, או שהשלמתי מעגל". כנראה שהזיז את
שפתיו כשחשב - אחד הנערים בחוף מתחתיו נעץ בו מבט - מנסה לפענח
את המילים. בדבר אחד היה בטוח - הוא השתנה. מופנם, עצוב,
מיוסר. ועייף. כל-כך עייף. תשישות מהסוג שגורמת לך להתרכז
בהכרחי ולהדוף את כל השאר. השנתיים האחרונות היו חסרות טעם,
מצויירות בזכרונו באפור סמיך, אדיש. "מנגנוני הגנה מזויינים",
כעס - כן, החלקים הקשים הפכו כך לנסבלים, אבל כך גם כל שאר
הדברים בחייו - לא עוד טובים, רעים, בוודאי שלא מהנים. פשוט...
נסבלים. אפורים. אפילו השמש שהייתה אמורה להראות כשוקעת לפניו
בכתום בוהק, כמעט מלכותי, נראתה אפורה וחסרת גוון. ריח הים
אותו כל-כך אהב להריח, לטעום החליק מעליו.
אדיש.

או, הוא ניסה לחזור לעצמו. מעשית הכל נגמר, נחתם. מכל בחינה
אפשרית היה יכול לראות את עצמו משוחרר מכל התחייבות, שגם היא
למעשה, מעולם לא הייתה קיימת. אז למה הוא כל-כך מתבייש לעזאזל?
הוא ניסה לשכנע את עצמו שהבושה שאכלה אותו נגעה למה שגילה על
עצמו ברגעים היותר קשים. החלק בו שקיווה לסיים את הכל, בדרך זו
או אחרת. "אבל זה היה רק חלום", חשב, "לא הרגתי אותו". את החלק
האחרון כנראה צעק, ע"פ המבטים המבולבלים מתחתיו. רק עכשיו הבין
כמה היה צריך להגיד זאת בכל רם. "לא הרגתי אותו", הפעם הצעקה
הייתה מתריסה - הוא היה מזועזע מהחלום, אבל למד להשלים איתו,
הוא היה בוגר יותר - מודע לכך שלא היה טוב או חזק כשחשב.  
הוא שם לב לשינוי שחל באנשים מתחתיו - את מקום הזוגות המטיילים
החליפו דמויות ענייניות, נחושות, מבטיהן סוקרים אותו. כמה
הולם, אבל אולי הגיע הזמן לנסוע?

הוא שאף את הרוח - מנסה לטעום את מליחות המים שמתחתיו. כלום.
הוא נשך את לשונו בכעס (מזמן למד שעדיף לנשוך את הלשון מלחרוק
שיניים), מרגיש איך פיו הופך חמים - איך הדם מתערבב, ממלא את
הסדקים בטעם נחושתי. טעם...? הוא הביט שוב במים - ראה כיצד
השמש השוקעת נראתה לפתע כגוועת, מדממת באדום בולט - זוועתי.
התמונה הייתה קודרת - מעלה זכרונות כואבים, מבחילים כטעם הדם
המציף את פיו עד שנדמה היה שמגיע לנחיריו.

התחושה בפיו, בלבו הייתה נוראית, אך האפור נעלם, לוקח איתו חלק
מהאדישות. ייקח עוד זמן רב לפני שירפא ממנה לחלוטין. זאת הייתה
התחלה נוראית. אבל זאת עדיין הייתה התחלה.

הוא ירד מהחומה, על פניו חיוך מריר - הבחירה שלו.