אמת


החוק היבש לא נרטב אף פעם

שבילי האי ידיעה מכים בי שוב. כופים עליי להלך בהם פעם נוספת,
ותחושת הבחילה מציפה את גרוני. אני לא נותנת לדמעות לזרום. לא
שוב. הבטחתי ולכן אקיים. הכתיבה הזאת, שלאחר מעשה. מה היא
נותנת?
פעם חשבתי שיש ביכולתה לתקן דברים. היום אני יודעת שלא. החיים
כל כך מפחידים. כשאתה מציץ החוצה, אתה נחרד לגלות. כמה זבל...
כמה גועל נפש. אתה מתחיל כל כך להעריך את הילדות, את התמימות.
את האמונה הזאת שהייתה קיימת אצלך ולא ידעת בכלל. ולא ידעת
בכלל כמה היא שווה. זה כל כך מעציב אותי שהתבגרתי. כל יום אני
מגלה שאתמול היה עדיין חלק תמים במערכת חיי. ושהיום התבגרתי.
שאתמול עדיין הייתי, שני. אני לא רוצה להגיע ליום שבו אני אבין
שאתמול, היום וגם מחר. התמימות תעלם מחיי לנצח. ולא תהיה לי
שום אפשרות להחזיר אותה.
באיזשהו מקום מעולם לא הייתי תמימה ואני מחפשת את האנשים
שגורמים לי להרגיש ככה. לא, לא שגורמים לי להרגיש רע. שגורמים
לי להרגיש תמימה וטובה. וטהורה. לא את האנשים שמלכלכים אותי רק
כי אני טהורה. ואני תוהה אם הם עדיין קיימים כי לא מצאתי אותם.
לא מצאתי את האחד שידע להעניק לי אהבה באמת. בלי לשחק את המשחק
המטופש הזה שהורס כל כך ומגדיל מדי יום את הקרע בין נשים
לגברים. פעם חשבתי שכנות הורסת. אבל היום אני יודעת, שכנות היא
כבר לא כנות. אדם מציג עצמו כאמיתי ומתגלה כשחקן, זיוף, מסכה
אחת גדולה. וזה לא תסריט של סרט. זוהי האמת.
אני תוהה למה אנשים מפחדים כל כך מהאמת של עצמם, ולמה הם אינם
מסוגלים לאמר את אשר הם מרגישים. כי להרגיש, זו אחת המתנות
היחידות שאלוהים העניק לנו. ואנחנו, לא מסוגלים להשתמש בזה כמו
שצריך, או לפחות להתגאות בזה.ברגשות שלנו.
פעם ידעתי מה אני מחפשת. ידעתי מה אני רוצה. היום אני כבר לא
יודעת. אנשים עשו מאמץ כזה גדול לבלבל אותי שאולי בסופו של דבר
הם הצליחו. כל כך הרבה שקרים ואפילו אמת אחת עדיין לא מצאתי.
ואולי זה מה שחיפשתי מאז ומתמיד. את האמת הזו. החזקה כל כך
שתצליח להחזיק אותי ואותו ולשמור עלינו עד שנדע לבד ליצור אמת
משלנו.אבל לא נותנים לי. לא נותנים לי להתבטא. לא נותנים לי
להיות אמיתית למרות שאני כל כך מנסה. אנשים מטבעם מגבילים
אותי, שורפים לי את הדמעות ומעלימים את מה שהיה פעם כל כך חזק,
וכל כך עוצמתי, מעלימים אותי. ואני לא יודעת למה.
יש לי כל כך הרבה מה לתת. יש לי כל כך הרבה ללמד ולאהב, ובמקום
לסרב לקחת את זה , הם מונעים את זה מכל האחרים. הכאב שבי כל כך
חזק שהוא הרס את כל הדברים האחרים. כל האהבה שהייתה קיימת בי.
כל החיוכים שיכלתי לחייך, וכל האמת שהייתה קיימת בי הלכה
לאיבוד. ואני לא חושבת שקיים האדם שיוכל להחזיר לי אותה.  אולי
הוא קיים. אבל הוא ודאי לא יודע שאני קיימת.  הקיום שלי הפך
לחסר משמעות. חסר כל פשר. בחברה  בה אני מצויה היום אין לי
סיכוי להתקיים וגם אם הסיכוי הזה קיים, זה להתקיים בגועל נפש,
ובצחנה מסריחה כל כך שעדיף למות. פעם העיניים שלי הביעו משהו
כשהייתי מביטה. גם היום הן מביעות והרבה, אבל כבר אי אפשר
לראות את זה מבעד לכל הדמעות. זרקתי את כל הטוב שהיה לי לטובת
הכל הרוע שהייתי מסוגלת לקבל, והיום אני כל כך הרוסה ועייפה,
שאין לי כוח להילחם על עצמי יותר. היום ראיתי את הרוע
בהתגלמותו. הוא ישב לי על המיטה. ניסה לנשק, ניסה ליצור מגע.
ונלחמתי בו. נתתי לו קצת ממני, כי כזאת אני. אבל לא נתתי הכל.
ואולי גם המעט שנתתי הרס אותי. הוא היה הרוע בהתגלמותו.
והרגשתי את זה. לא משנה מה כולם יגידו. ולא משנה כמה כחולות
העיניים שלו יהיו. אני ראיתי אותו. ואני רואה דברים, יותר טוב
מכולם. הרוע עצמו ישב לי על המיטה היום ואני עדיין חיה. ואני
עדיין קיימת. ואני אמשיך. כמה רוע ישב לי על המיטה... ומעט
הטוב שהיה שם לפני כמה ימים, העפתי אותו אחרי שעה. אני בנאדם
טיפוסי. אחרי הכל אני אדם אמיתי. אני ממשיכה. רק כי אין לי
משהו אחר לעשות. לא נותרו בי כוחות. לא נותר בי רצון. לא נותר
בי כלום כבר. נותרתי ריקה כמו ביום היוולדי. אתם שאבתם את הכל
ממני ואלוהים יודע שהיה בי המון.
ואת הכעס הזה, אני אנטור. ואני אנקום כל חיי על זה. אני אנקום
את הנקמה הכי רעה שיכולה להיות על מה שאתם עשיתם לי. כל אחד
מכם יקבל על מה שהוא עשה לי. כפליים ואולי אפילו פי שלוש. ואז
הכל יחזור אליי. הלב שלי נמצא בכל כך הרבה מקומות, ששלמה אני
לא יכולה להיות. והחצי השני? מה אתו? הוא קיים שם. אני יודעת.
והוא התקווה היחידה שלי. הוא הסיבה שלי להמשיך לחיות. אולי הוא
מתחת לאף שלי, אולי הוא עבר כבר ואולי הוא עדיין לא הגיע. אבל
הוא יגיע או יחזור אליי יום אחד. אני יודעת את זה. ואם לא... ?
לא יודעת מה אז. מגיע לי להיות מאושרת. ואולי ככל שיותר קשה לי
להגיע לאושר כך הוא יהיה חזק יותר. בזה אני מאמינה. ומי שאומר
שעצב זה דבר מדהים, לא יודע על מה הוא מדבר.

אני בתהליך למידה. עכשיו אני כבר יודעת את זה. קשה לי לקבל את
זה אבל אני יודעת את זה. חייו של אדם הם תהליך של לימוד ארוך
ואני תוהה אם בסופו הוא יוצא באמת חכם יותר. ובשביל מה? חייו
של אדם הם מסע- כן כן קלישאתי עד כמה שזה נשמע אבל מסע. ומטיבו
של מסע אינך קולט כמה טוב היה עד שנגמר. אבל אלה הם החיים לא?
אוסף זיכרונות עצוב והרבה מבטים לאחור שרק גורמים לנו להיתקע
במכשולים שמלפנים. והכל בגלל חוסר תשומת לב. ההצצות הקטנות
האלו לעבר הרחוק, שככל שאנו מתקדמים הוא מתרחק ומתרחק.  העבר
הנכסף הזה שעד לא מזמן היה ההווה המסריח שכולם מנסים רק להיחלץ
ממנו מהר עד כמה שאפשר. הכל כל כך יחסי באמת, כמו שכולם
חושבים? סקלת הזמן מבלבלת והחשיבות של המאורעות בחייך מצויים
תמידית בגרף עצבני שלא מפסיק לזוז ולעצבן לנו את העיניים. אבל
אנחנו חיים עם זה. כי אנחנו בני אדם. ולשם כך נוצרנו. מה זה
בנאדם בכלל אני מעיזה לשאול את עצמי? שכבות על גבי שכבות של
בלבול וחוסר ודאות אחד ענק. כולם כל כך מפחדים מהאמת שבלי לשים
לב בכלל הם מחביאים אותה כל כך טוב. מרוב שקרים והונאות הדבר
היחיד האנושי שעוד נותר בנו צנח כל כך למטה שמעטים הם האמיצים
לקפוץ אחריו ולאחוז בו. בתקווה שיציל אותם, או שלפחות ינחתו על
חול רך. אבל כולנו נופלים בעצם. פשוט אף אחד לא מעיז לאמר את
זה בקול רם. אני תוהה מה יקרה אם כולנו נאחז באמת שלנו בלי
פחד. אולי נתרומם?? אבל כל אלה זיוני שכל של ילדה קטנה שעוד יש
לה תקווה לעולם. וזה לא שאני חסרת תקווה. וזה לא שהתייאשתי.
ממש לא. ואולי אני ילדה קטנה. אבל מה שאני מנסה להגיד. זה
שלפעמים הדבר היחיד שבא לי לעשות זה להסתובב ברחובות עם מראה
ענקית על הגוף. ולא כי אני איזה מטיפה שבאה להטיל מעט אור על
העולם החשוך בו אנו חיים. ואני לא איזה קדושה מעונה או מצטדקת.
אני פשוט נוטה להסתכל שם הרבה בזמן האחרון,  למראה.  וחשבתי
לעצמי שאם נסתכל שנייה אחת על המראה אנחנו כל כך נתבייש. כל כך
נצחק נגחך ומיד אחר כך נתחיל לבכות. כי ההשתקפות הולכת להיות
מזעזעת. מה שנהיה מאנשים. מה שאנשים הפכו להיות. מין קריקטורה
מצועצעת של אורי פינק בתחילת דרכו. בערך. האמת נעלמה מן העולם.
ומפחיד אותי לחשוב שכמו האושר גם היא מטבעה תופעה חולפת. האמת
היא אנחנו ואנחנו זה האמת, לא משנה כמה ננסה להתעלם ולייבש את
החוק הזה. אנשים איבדו את עצמם. הלכו לאיבוד בין כל שבילי הכאב
שהחיים מוליכים אותנו ולחילופין בין כל שבילי האושר. ואני כבר
לא יודעת להצביע איפה הכל התחיל. כמו תמיד זו הבעיה שלי.
להצביע על הנקודה בה הכל התחיל.  אני כבר לא יודעת אם זה
החינוך, הלחץ הבדלי התרבות והתפתחות התקופה, או אולי זה
ה"מצב", שכולם כל כך מרבים לדבר עליו. אבל מתחת להכל אנחנו
אנשים. ההתמחות שלנו היא לחיות. וזה מה שאנחנו עושים הכי טוב.
אנשים מחביאים רגשות משחקים מישחקים מטופשים בקקה וזה כל כך
חסר טעם. כשמה של התופעה כן היא. משחקים בקקה. קקה הוא קקה.
גוש מסריח וחסר צורה. לא משנה מה נעשה אתו, איך נשחק אתו
ונתמרן אתו הוא תמיד ישאר גוש מסריח וחסר צורה. אז בשביל מה
לשחק? גם אם המצב עצמו הוא חרא. קקה. או עוד מילה גסת רוח שאני
מלאה בכם- ועל כך אני מתנצלת מעומק לב- זה המצב. ואין מה לנסות
להפוך אותו או לסדר אותו כך שיראה יפה יותר. זה האמת. זה מה
יש. אז במקום לשחק אתו ולהיראות כל כך מטופשים ומגוחכים, תניחו
אותו יפה על השידה בסלון, ותנו לו לחיות בשקט. הוא יתאדה-
באמת. זה טיבו של החרא. אבל תניחו לו למען השם ותעברו הלאה. אל
תשקרו אל תיתפסו על מצב נתון שודאי ישתנה עם הזמן. אנחנו לא
כוח עליון אין מה לעשות. אין לנו את היכולת לשנות כל מה שניתן
לעלות על הדעת. אנחנו כלי משחק של איזושהי קבוצת עילית שם
למעלה. או למטה- כל אחד ותפיסת עולמו. ויודעים מה, לאתאיסטים
שביניכם שמרימים גבה לנוכח המשפט האחרון- עזבו. שום קבוצת
עילית. אנחנו זה אנחנו. כל אדם הוא האלוהים של עצמו נכון? אז
למי לעזעזל אתם משקרים? ועל מי לעזעזעל אתם עובדים? אם כל אדם
הוא אדון לעצמו אז תחיו ככה. תהיו אדון לעצמכם לרגשותיכם לאמת
שבצילה אתם כל כך מפחדים לחיות. היא לא כל כך נוראה בסך הכל.
היא שם באמת. והיא יכולה לעשות לכם כל כך הרבה טוב. היא פשוט
מחכה שתתפסו אותה ותתרוממו ביחד במקום ליפול כל הזמן. היא
שם.היא לא תלך. היא לא מהמאיימות, שאם לא תגיעו בזמן היא תלך.
לאמת אין זמן. היא נצחית. היא אינסופית והיא תמיד תהיה. גם
אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה. היא מחפשת הסטוריה. זה הכל. כמו
כולנו בעצם לא?
האמת הזאת שלכולם יש פחד מוזר ממנה רתיעה מוזרה. היא לא תשתנה.
זה טיבה של אמת. האמת היא חוק החיים. לא משנה כמה ננסה לעבוד
עליה, להתחמק לברוח להסתתר. היא תמיד שם. מסתכלת מלמעלה
ומחייכת. היא מאמינה בנו והיא מכירה אותנו באמת. היא חוק החיים
והיא לעולם לא תשתנה. היא תמיד תשאר כזו אוהבת ומחייכת. האמת
היא חוק, האמת היא החוק היבש שלא נרטב אף פעם. וגם אם לפעמים
היא כואבת, ולפעמים עדיף להתרחק ממנה עד כמה שניתן, היא חברה
די טובה של הפנטזיה. שתיהן יודעות טוב מאד איך להתנפץ לנו
בפנים, וזה טוב לפנטז מדי פעם. ואפילו הרבה. כל עוד אתם מכירים
באמת שלכם, ונותנים לשתיהן להתקיים במקביל. אחרת יהיה לכם רק
רע.  אז מה? אז האמת יודעת להכאיב. היא יודעת אפילו להרוג,
ולהרוס. אבל זה מה שכל אחד ואחד מאיתנו יודע לעשות. אז למה
מאשימים תמיד את הכוחות שמעלינו. אנחנו בדיוק אותו הדבר.העתק
מוחלט של האלים הגדולים שכולם כל כך סוגדים להם.

אנשים חייבים להתפכח מהסטלה שהם נכנסו אליה. מהאקסטזה המטורפת
והכל כך מזוייפת הזאת שתהרוס אותם כפליים מהדבר האמיתי ממנו הם
בורחים. החיים הפכו להצגה,ולהצגות, משום מה. וגם אני נגד זה,
יש טבע להסתיים אחרי מספר שעות , נסגר המסך ואנחנו נותרים עם
דמעות בעיניים. והכל שם לא אמיתי. אז תיזהרו מזה. אף אחד לא
רוצה לסיים את חייו מאחורי הקלעים.