עד יום רביעי שעבר בשעה 18:45 החיים שלי היו משעממים. הכל חזר
על עצמו ולא השתנה, אותה רוטינה מוכרת של עבודה משמונה עד חמש,
אוכל, שנת צהריים ובלילה יציאה לאיזה פאב או מועדון. כל יום,
הלוך וחזור, כמו מחוגים של שעון שוויצרי, שלא סוטה אף פעם.
האמת היא שהשתגעתי כבר מהמעגל הבנאלי והשגרתי הזה, אבל פשוט לא
ידעתי איך לצאת מתוכו, הייתי שקוע כל כך עמוק שכבר לא נשאר לי
הכח לנסות ולפרוץ מתוכו, אז פשוט השלמתי עם מה שיש והמשכתי
הלאה עם השגרה הזו שהפכה אותי, עוזי אורן, לעוד אדם אפור מן
המניין.
אך כל זה השתנה, כאמור, ביום רביעי שעבר בשעה 18:45. הייתי
בבית, לבד, כשתקף אותי רעב חזק ופתאומי (מנצ'יז, אתם
יודעים...) והחלטתי לרדת לסופר לקנות איזו קופסת קורנפלקס, ומי
יודע, אולי גם לפגוש איזו בחורה שתספק את חרמנותי (מנצ'יז,
אתם יודעים...). טיילתי בסופר עם הטרנינג הבלוי והכפכפים,
כשלפתע, בשורה של מוצרי החלב נעמד לידי בחור נמוך ומוצק עם שפם
ארוך, והביט בי כמו על אחד ממוצרי החלב שעמדו למכירה. התעלמתי
והמשכתי לעבר המטרה שלי- קופסאות הקורנפלקס, כשקלטתי אותו הולך
בעקבותי. החלטתי לשחק איתו וביצעתי פתאום פנייה חדה לכיוון מדף
התחבושות ההיגייניות. חשבתי שנפטרתי ממנו, עד שמצאתי אותו עומד
לידי ומשווה בין התחבושות עם הכנפיים לאלו שבלי. העניין נהפך
למשעשע מצד אחד, אך גם מפחיד משהו מצד שני. החלטתי לפרוש אל
הקופה ולצאת מהסופר. כשסיימתי לשלם, הוא נעמד מאחורי ולחש לי
באוזן: "מחר, 10 בבוקר, קפה נגה, לא לאחר."
יום חמישי, 10 בבוקר. כמובן שהייתי שם, אלא מה, שאני אוותר
על כזו הזדמנות לצאת מהשיגרה? מולי ישבו הבחור עם השפם ובחורה
יפה מאד. הבחור עם השפם, שהציג את עצמו בשם ויקטור, היה זה
שדאג לדיבורים, ואילו הבחורה שלצידו לא הוציאה מילה במשך
השעתיים שישבנו שם, מלבד כאשר הציגה את עצמה בשם רביד.
בשעה 12 הוא הזמין חשבון, שילם ובלי לומר מילה נוספת קם,
כשרביד ואני בעקבותיו. נכנסנו למכונית שעמדה שם, דייהטסו
אפלאוז לבנה וישנה ונסענו. זיהיתי מיד את בסיס הקריה, עוד לפני
שנכנסנו אליו. הרי העברתי שם שליש שרות בערך, אחרי שנפצעתי
בלבנון, בפעולה של הסיירת. נכנסנו לתוך הבסיס, והוא הוביל אותי
למין חדר קטן ומוסתר שלא ראיתי מעולם בקריה, והשאיר אותי שם
לבדי, כשהוא ממלמל משהו על כך שהוא יקח אותי משם בסוף. בסוף של
מה?, חשבתי, כשבדיוק נכנס לחדר איש גבוה וקרח, והתיישב מולי.
"אני הולך לחבר אותך עכשיו לפוליגרף", הוא הסביר. "מכונת אמת",
חזר שוב, למקרה שלא הבנתי. אני לא אידיוט, רציתי להגיד לו, אבל
הבנתי שעדיף לשתוק. הוא חיבר לי מין אלקטרודות לאצבעות יד
ימין, עוד אחת על הזרוע ושתיים בחזה. ממש כמו בסרטים, חשבתי
לעצמי ופתאום הרגשתי דחף פתאומי להתפרץ בצחוק חזק על כל
הסיטואציה המוזרה שאליה התגלגלתי בלי לדעת מדוע, אבל התאפקתי.
4 שעות. 4 שעות ישבתי שם, מחובר לאלקטרודות הקרות והמגעילות
האלו, עונה על שאלות שאין לי מושג מי המציא אותן וכמה מטורף
הוא צריך להיות בשביל לחשוב אפילו על כאלו שאלות. לא שיקרתי,
אני חושב. גם לא כששאלו אותי על הסמים ושאר השטויות שעשיתי
ב-26 השנים שאני חי. אין לי מה להפסיד, חשבתי וסיפרתי הכל.
בעצם כמעט. לא הכל הם חייבים לדעת. הם. מי-הם בכלל?! שב"כ,
מוסד, מודיעין כלשהו. אין לי שמץ של מושג. מדוע נבחרתי דווקא
אני, עוזי אורן, איש אפור מן המניין. איך הם הגיעו אלי? לא היה
לי מענה. באיזשהו שלב פשוט הפסקתי לחשוב ורק המשכתי הלאה
במשחק.
לפני שויקטור הוריד אותי ליד ביתי, הוא הורה לי לשריין את
סוף השבוע. הוא נתן לי להתבונן כמה דקות בתמונה של גבר- מעט
שחום, עיניים שחורות וצלקת קטנה ליד העין. "את האיש הזה", הוא
הסביר לי, "אתה צריך למצוא במהלך סוף-השבוע הזה. תן לו את
המעטפה הזו והוא כבר ידריך אותך הלאה", והושיט לי מעטפה לבנה
סגורה.
למחרת הוא אסף אותי ב-7 בבוקר ואחרי כ-3 שעות נסיעה הוריד
אותי בפתחו של מוטל עלוב איפשהו בדרום. הצלחתי במשימה הראשונה,
בערך. קודם ניסיתי לתת את המעטפה למוכר הנקניקיות ברחוב, אך
כשהוא הביט עליי כאילו נפלתי מהשמיים, הבנתי שטעיתי. בסוף
מצאתי אותו, מטייל עם כלב לברדור ואחרי ויכוח לא קטן הוא הואיל
לקחת את המעטפה. מכאן התחילו שורה של משימות והרפתקאות, שכמו
שכתוב בספרים, "קצרה היריעה מלפרטן". מספיק אם אומר שלא עצמתי
עין דקה אחת במהלך כל סוף-השבוע. ביום שבת בחצות החזיר אותי
ויקטור לתל-אביב.
במשך כל יום ראשון לא שמעתי מהם. חשבתי שהם החליטו שאני לא
מתאים להם, אך נוכחתי בטעותי כשביום שני בצהריים הופיעה רביד
במשרדי, ביקשה שאקח הפסקת צהריים וביחד יצאנו, מלווים במבטי
קנאה של כמה זקנים חרמנים מהמשרדים ליד. רביד לקחה אותי
לפסיכולוג. אני דווקא מחבב פסיכולוגים. למדתי להכיר אותם עוד
בתיכון, כשהורי התגרשו והחליטו שאני אתגבר על המשבר רק בעזרת
טיפול פסיכולוגי, למרות שאני לא עברתי שום משבר והבהרתי את זה
היטב גם לפסיכולוגים שלי. אחר כך העמקתי את היכרותי עם
פסיכולוגים ואף עם מספר פסיכיאטרים, אחרי הפציעה בלבנון. למדתי
איך להסתדר איתם ואיך לתמרן אותם שירשמו בגיליון שמונח לפניהם
את מה שאני רוצה שירשמו.
גם הפסיכולוג הזה לא היה שונה. האמת, זה דווקא איכזב אותי,
מהם ציפיתי למישהו קצת יותר מתוחכם. עניתי לשאלות המוכרות שלו
בתשובות ה"נכונות", שגרמו לו ולרביד, שישבה בחדר והקשיבה בעיון
לכל מילה, לחייך בשביעות רצון. ציירתי לו את הבית והעץ שהוא
רצה לראות וכתבתי את המשפטים המתאימים.
יצאנו משם אחרי שעה ורביד החזירה אותי למשרד. "מקווה שנתראה
בקרוב", היא לחשה לי בחיוך, ואני הרגשתי פתאום שסוף סוף, משהו
טוב הולך לקרות בחיים שלי.
יום למחרת, שתי דקות לפני חמש, ממש לפני שיצאתי מהמשרד שלי,
שעכשיו שיעמם אותי אפילו יותר מקודם, זמזמה לי המזכירה שלי
ואמרה שמישהו בשם ויקטור מבקש לדבר איתי. קיבלתי את השיחה,
כמובן. ויקטור, כהרגלו, היה תמציתי: "מחר, 18:15, קפה נואר
באחד העם. נתראה".
בשעה 18:15 בדיוק פסעתי לתוך קפה נואר ולאחר רפרוף מבט מהיר
בין האנשים מצאתי אותו, יושב בשולחן הפינתי עם עוד מישהו דומה
לו, גם נמוך ומוצק, רק בלי שפם. התיישבתי מולם. "טוב, יש לנו
בעייה איתך", התחיל לומר ויקטור בלי השפם ואז השתתק. למשפט כזה
לא ציפיתי. "מה הבעיה?" שאלתי בבלבול. הם החליפו ביניהם מבטים
ואז ויקטור האמיתי הסתכל עלי בעיון ואמר: "עזוב, לא משנה,
סיכומו של דבר הוא- לא התקבלת, מצטערים." בום. אגרוף בלב.
חושך בעיניים. מחנק בגרון. מה איתי? למה לעזאזל אני מרגיש ככה?
הרי רק שיחקתי איתם, אני אפילו לא יודע לאן לא התקבלתי, לאיזה
ארגון מעוות. "בכל מקרה, רק שתדע, אתה אדם מדהים, כל הכבוד לך
שהגעת עד כאן, זה לא שאתה לא טוב מספיק, אתה פשוט לא מתאים
בדיוק, אין לך מה להיות מאוכזב..." - שטף המילים הנדוש שפרץ
מגרונו של ויקטור רק גרם למחנק בגרון לגדול עוד יותר ובאיזשהו
שלב הפסקתי להקשיב למה שהוא אומר ורק לבהות בו ולדמיין נחשים
גדולים עוטפים את גופו וג'וקים שחורים מטיילים על ראשו.
"אתה רוצה להגיד משהו, לשאול משהו"? סיים את דבריו ויקטור
האמיתי, במין טון של רחמים מעורב בחביבות צבועה. כוס אמא שלכם,
בני זונות, רציתי לצעוק לו בפרצוף, אך רק נענעתי את הראש
בשלילה, מרגיש שאם אוציא מילה, אתחיל לבכות כמו תינוק. חשבתי
לעצמי- גבר, מה קורה לך, אתה מתנהג כמו מטומטם, אבל אז הבנתי
שכנראה באמת רציתי את זה מאד, רציתי לצאת מהשגרה המשעממת שלי
והם היו ההזדמנות שלי לעשות זאת. פספסתי את ההזדמנות הזאת ומי
יודע אם יהיו עוד. קמתי בכבדות מהכסא, הסתובבתי ויצאתי מבית
הקפה, בלי לומר מילה, מרגיש את המבטים של שני הויקטורים חורכים
את גבי ההולך ומתרחק מהם, לתמיד.
היום יום רביעי, השעה 18:45. החיים שלי חזרו להיות
משעממים.
מוקדש לעוזי החתיך.... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.