כשהשחר עולה בשמי תל-אביב, לפני שהשמש מספיקה להציץ, והירח עוד
בורח מצילו, ניתן לשמוע, אם אוזנך כרויה, שקשוק מתכות וכחכוך
קרשי עץ נמתחים. זהו שער החנות לממכר שיקויי אהבה, שעולה
מנמנם, מרשרש ומהמהם, עד שנפתח אל העולם הרדום.

זמני הפתיחה והסגירה משונים במקצת, ניתן לאתרם בשעון, אך זמנם
משתנה עם העונות, עם השנים, עם הבאים ועם ההולכים. כבר אלף
שנה, מחליפה מיקום, אך לא גודל, נפתחת ומחכה בקרן זווית
אלמונית או בצומת קטנה ושקטה, מתחבאת מהחיים בכללם, מחכה
שיפקדו אותה, המחפשים את שירותיה, את מתנותיה, את שיקוייה.

ובחנות - מוכרת, גבירה נכבדה, משושלת ארוכה ופתלתלה, מחכה לאיש
שיגיע וידע אותה.

כבר אלף שנה, ואיש לא ראה? לא שאל? לא חיפש ומצא? הרי ישנם
אנשים שערים בקימתה, מציצים מחלונם, רואים שער חורק ונפתח.
אכן, ישנם. אחדים חושבים שזו מהתלה של ראש העיר, אחרים חושבים
שזו בדיחה ארכיטקטונית של מהנדס העיר, ויש כאלה החושבים, שאין
להם מושג, מה הפרסומת הזו מנסה למכור.

ערן חשב שאנשים מאסו בכספם ואיבדו את שפיות דעתם, "ככה בונים
קיוסק?" הוא התנודד קלות ונשען על עמוד קרוב, "משוגעים, בחיי,
משוגעים!" הוא פלט וגיחך. אחרי מסיבה משכרת, שלא נדבר על השיכר
עצמו, ערן הרגיש קצת הוזה, אך בהחלט לא שכח את רצונו- בקבוק
קולה.

הוא ניגש בזהירות, מכתת את רגליו, מורה עליהן להתייצב לפקודתו,
אך הן בשלהן, רגל אחת ישר קדימה, והשניה ניסתה, לברוח ימינה.
הוא לרגע חשב, שגם השלישית תצטרף בקרוב, אבל היא... לא היתה שם
ממילא. עיניו מזוגגות, מרצדות, רועדות, מביטות בחנות כשני
פנסים אובדי עצות. "מה זה לעזאזל כל הבקבוקונים האלה?" הוא שאל
, ולא קיבל תשובה. "ואיפה המוכרת?" הוא המשיך לשאול, וגם לזו-
ענתה הדממה. צעדיו הגמלוניים רקעו על רצפת עץ שחוקה, כצעדים של
ענק שהחליט לבקר.  "איפה הקולה?" הוא מילמל והמשיך, נעמד סוף
סוף מול דלפק, מאפשר לידיו לקבל משענת ליציבות רגעית. "סליחה?"
בקע קולו בחוזקה, "יש כאן מישהו?"

על מדפים עמדו בקבוקונים זעירים, עבים בבסיסם ודקים בסופם,
צבועים בצבעים שונים ומשונים, גוונים מעורבבים, אדום כסוף, לבן
עם קצת מוקה, ואף נוזל שקוף היה שם, שלא השתקף בו שום דבר. מעל
התנוססה תמונה גדולה, מטושטשת ומאובקת. קולה, ערן לא ראה.

פתאום, ללא שהות מיותרת, פסעה אישה לחנות. ערן השתומם, ולרגע
נרתע, היא התאימה לחנות יותר ממנו. הילה בוהקת קרנה ממנה, מרחק
כה רב נישא על גופה הדק, ועל שמלתה העדינה, וכמו הבקבוקונים,
צבע עורה שונה, וצבע שערה, הוי, סערה, סוחף אף מהשמלה עצמה.
שיער ארוך כיסה את ראשה, לבן, צהוב כלימון, שחור משחור, בחלקו
קלוע כענבל, בחלקו קשור בצמה, והנותר פזור,כפריחה של אלפי
שדות.

"סליחה, את המוכרת?" הוא שאל בחשש, פן תבלע אותו, בלי התרעה
מוקדמת.
"מי שאל?" היא ענתה, וקולה הפריח פרחים, וריחה שילח בשמים.
"אני."
"מה רצונך?"
"קולה."
"סליחה? חזור על דבריך, "קולה"?"
"כן, קולה, המשקה התוסס הזה."
"אני מצטערת, קולה אין לי, אולי משהו אחר?"
"מה אתם מוכרים פה בכלל?"
"ובכן אנחנו לא מוכרים, אני מוכרת, וזוהי חנות לממכר שיקויי
אהבה."
"את רצינית, בשעה כזאת יש לך זמן למתיחות?"
"אישי הצעיר! אם באהבה אתה חפץ, אזי הגעת למקום הנכון! אם לא,
אני מבקשת שתלך, יש מישהו שאמור להגיע, ואם אינני טועה, שעת
הסגירה מתקרבת."
"תראי, לא מצאתי אף אחת חשובה מספיק כדי שאתאהב בה, ומי בכלל
צריך שיקויים בשביל דבר כזה?"
"מזלזול, לא תבוא הישועה, ומברברת, נו טוב, לא מוצאים אהבה."
"אולי התכוונת, שכאן מוצאים סקס?"
"סקס? אני לא מכירה שיקויי כזה. אם בנפתולי החיבה נלכדת, אם
בחבלי האהבה נקשרת, אם במדון אתה שרוי, אם נסיכה לך מחכה, או
קללה עליך להסיר את תשובתך מצאת, ולא, לך ישר הביתה."

ערן, שלא היה במצב רוח להלצות מוזרות, לקח את רגליו, שלא ממש
חזרו לסורן, לחפש ולמצוא קיוסק אחר. הוא לא הביט אחורה כשצעד
הרחק, והשמש עלתה והיום הפציע, והקולה נשכחה מאחור. כשנרדם
וישן, חלם ומלמל בשנתו, חנות שיקויים, נו באמת, כמה מטופש חלום
יכול להיות. כך התעורר מוטרד מהשקט וקרקור הציפורים, כי יום
שבת זה היה, והזמן מרט בו את שעותיו, והטיח בו את דקותיו.
"האם באמת, אהבה היא מוכרת?" הוא ניסה להתחבט בשאלה. ואולי
הבעיה בכמות האלכוהול שכילה? ואולי לא. מכיוון שטרם החליט, אם
התשובה חשובה לו מספיק, שהה עוד שעה בביתו, רק אז עלה על
אופניו ונסע לחנות. אך היא, כבר לא הייתה.

אז בדמיון זה נוצר? הרי הוא אף פעם לא דמיין, לא ככה. מעולם לא
הריח בשמים וראה פרחים מתעופפים, לא בקבוקונים וצבעים כל כך
מוזרים. כמה טיפשי לבזבז מאמץ כה רב על דמיון שכזה.

חלף לו שבוע וגם שבועיים. ערן מצא עצמו הולך בשעה קדומה, כשאור
כחול התפזר בשמיים והשמש התאפקה מלהציץ בינתיים. הפעם הרגיש
פחות שיכור, והחזיק בשליטה מלאה, על רגליו לפחות. עיניו הביטו
במשהו מוכר, המיקום השתנה אך הגודל לא.

ובפתח החנות עמדה המוכרת, מטאטא את הכניסה לחנות המוזרה, החנות
לממכר שיקויי אהבה.

היא הביטה בו, כמעט באותו מבט, אבל קצת שונה, הוא לא ידע לומר
מה השתנה, אבל הרגיש בחמימות ורגש, אולי היה שיכור מדי בפעם
הקודמת. שערה אסוף כבפעם שעברה, רק ששושנה לבנה נחה מעל
לאוזנה.

"אישי הצעיר, מה נחמד מצידך. מצאת אהבה, שאתה בא אלי?"
"אני לא יודע על מה את מדברת, איפה אפשר למצוא אהבה?"
"אין לך מושא להערצה? חלום לתשוקה? משהי נשגבת מהישג ידך?"
"אני מצטער, אבל אני לא מבין כלום. חשבתי שחלמתי והנה את כאן,
יותר נכון לומר, במקום אחר. תסבירי לי, מי עומד מאחורי כל
זה?"
"מתשובות אתה מתחמק, אדוני הצעיר,ושאלות, בלי סוף."
"די לדבר איתי בחידות. מי את?"
"לא שואל שאלות, מי שאין לו תשובות."
"זה לא פייר, אני ממש, אבל ממש, לא מבין מה קורה כאן."
"אני חייבת לזוז, ניפגש כשניפגש, ועד אז, תמצא לי תשובה, ואתן
לך תשובה."

המוכרת צעדה לתוך החנות, ולפני שהספיק להוציא מילה, השער ירד
ונסגר, והחנות נעלמה כלא היתה.

ערן עוד הספיק לעמוד ולעמוד, והיה ממשיך בקפיאתו, לולא פער את
פיו בתמהון. "מה לעזאזל?..." ו "איך זה יכול להיות?" שני
משפטים שפקדו אותו, ללא סוף, בעצם, עד סוף היום.

הוא חיפש את החנות יום וליל, למרות שתשובה לא היתה לו, אפילו
קצה של תשובה, אפילו פסוק לא מצא, שיתאים לכזו. אבל לפחות נשבע
- את החנות ימצא. יש לו לפחות עוד אלף שאלות לשאול. מצחיק, למה
שתחזיר לו תשובה? הרי תשובה הוא צריך כדי שהיא, המוכרת, תענה
לו, לפחות על אחת משלו.

"איפה אמצא אהבה?" הוא שאל את עצמו, מה החוכמה? למוכרת בחנות
לשיקויי אהבה יש לפחות תשובה מספקת אחת, לו, לא היתה. והוא
המשיך וחיפש את החנות, תר באופניו את רחובות תל אביב, לרוחבה
ולאורכה, והחנות, אין. גם אחרי שנה, הוא לא מצא, לא את החנות
ולא את התשובה. והעיקר, הוא עצמו, לא מצא אהבה. והרי, איך ניתן
למצוא אהבה משלך, כשחנות מרצדת בראשך.

הזמן חלף לו, וכמו שחלק יודעים, מוצאים כשלא מצפים, לא אהבה,
את החנות. הוא שמע את הגרגור, את ההמהום, וראה את השער נפתח.
והוא ידע, כי השמיים היו כחלחלים והשמש לא הציצה. אם יכול היה
לזחול, היה זוחל, ואם יכול היה לרוץ, היה רץ, אך הוא עצר, כי
ידע, שתשובה, בעצם, אין לו.

המוכרת שכבר הספיקה בו להבחין, חייכה, חיוך נוצץ שהתפזר כמו
אבק של פיות, ועיניה הפיצו אור של זהב. וערן שתק. הצפייה נגדעה
בבושה וכלימה. עיניו שברקו, השחירו, פיו המתוח מאושר, התכווץ.


"אין לי תשובה." הוא לחש.
"אני יודעת." היא ענתה לו.
"את לא רוצה להטיף לי שוב?"
"על מה להטיף, הרי אתה האדם היחיד שאני רואה, בחמישים השנים
האחרונות."
"אבל אהבה לא מצאתי."
"יש לך תשובה, אולי שכחת?"
"תראי, הדבר היחידי שעולה בראשי..." והוא המשיך להביט בה
במבוכה, כמו פרפר שפוגש לראשונה את צופו, "כשהייתי קטן, אמא
סיפרה לי, שמכשפה אחת, לא זוכר את שמה, באה לילדים ולוקחת להם
את האהבה, אם הם עשו משהו רע. זה טיפשי, אני יודע, אבל זה מה
שהיא סיפרה לי תמיד. תמיד כשהייתי עושה משהו רע." והוא ידע
שהיא תצחק עליו, תגחך לעצמה. יופי של תשובה. אבל, ערן, האמין
בזה, כי אחרי כמה פעמים שאמא סיפרה לו את הסיפור, הוא
הרגיש,לא, הוא ידע! הוא שכח מהי אהבה.
המוכרת הביטה בו, לא כמו שציפה, בהבנה, בחמלה. "אתה מחפש
עבודה?" היא שאלה.
לפני שהספיק לחשוב, אמר כן.

השער נסגר, והוא בחנות עם המוכרת. נעלם.

וכך זה נמשך, שעורים, שאלות, עוד שעורים, עוד שאלות. ימים
חלפו, חודשים באו. ערן הפך לשוליה מצטיין, למד בעל-פה את כל
התוויות, את הסדר המיוחד. את מילות הכשף, אם יצטרך להדגים,
אפילו הבקבוק השקוף, שלא השתקף בו כלום, כבר לא היה חידה. אבל
ערן, לא מצא אהבה, לא בחיפה, לא בבאר-שבע, לא בלונדון, ולא
בפאריס. איך יכול היה, עמד בדלפק וחיכה לעובר ושב, ועוברים
באמת היו. מוזרים, בעלי לשון חדה, מילים הם אמרו, בשפה שלא
ידע, גינונים הם החוו, שמעולם לא ראה. בכל פעם שבאו, עיניהם
הביטו בו, חקרו אותו, השתוממו ושאלו, "הגידה לי את שנפשך
אהבה?" וערן מצמץ, ושלח אותם לדרכם.

המוכרת ניסתה בכל כוחה, למצוא בו אהבה. "יגעה נפשך מבלי
שנאהבה, מבלי שאהבה.", היא ניסתה בו את קיסמה, "מי לך איילת
האוהבים ויעלת החן?", היא שאלה. והוא, פרט מלעורר אהבה באחרים,
נשאר יתום, קליפה עוטפת את ליבו, גם לה, לא היתה לו אהבה.
ואחרי כל השיקויים שלמד לערוך ולסדר, ואחרי שהכיר את הקונים,
הנכספים והמשתוקקים, ואחרי כל אלף השאלות שמוינו וסודרו,
ונשלפו לאחר מסדר כבוד, נשארה לו שאלה אחת ויחידה. הוא דחה
אותה לסוף, כי חשב, שיכול להיות, שאחרי השאלה האחרונה, עדיין
לא ידע אהבה.

"את יודעת..." הוא אמר, "כבר הרבה זמן, כלומר, כל יום, אני
מסתכל בתמונה שמעל המדפים, ועדיין לא מבין את משמעותה. אני
מנקה אותה, והיא מתאבקת.

"התמונה?" היא שאלה, "אתה בטוח ברצונך לדעת?" והיא לא חיכתה
לתשובה, "היה לי ידיד, שהיה ידיד של ידיד של רוקח. אמן צייר
אותה. את הגיל שלה, אני לא ממש זוכרת. הוא מסר לי אותה במתנה.
שאשמור עליה מכל משמר, זו תמונה לא רגילה, ליתר דיוק, היא לא
ממש תמונה, ניתן לכנות אותה מפה. מפת הרגש האנושי."
"מאיפה את שולפת את הבדיחות המוזרות האלו?"
היא הביטה בו ממושכות, חוככת בדעתה, אוחזת בידו, מחדירה את
חומה לתוכו, מלטפת את ראשו בידה השניה. עיניה המאירות פלשו
לעיניו, ממלאות אותן בברוך ובחיבה, נעות כנר שנפעם באור בפעם
הראשונה. הוא ראה זיק של זיכרון ישן נדלק. "אתה יודע?" היא
אמרה ושילחה מפיה אותיות רוקדות וזוהרות, "כל אהבה שתלויה
בדבר, בטל הדבר - בטלה האהבה, אך אם אהבה אינה תלויה בדבר, היא
אינה בטלה לעולם. הבט בתמונה, אלו לא קוים, אלא שבילים, ואלו
לא כתמי צבע, אלא מקומות. צריך להיות אמיץ כדי לצייר מפה כזו,
ואף יותר בכדי ללכת בשביליה."

ולפתע, התמונה נבלעה בצבעים, ונרקמה מחדש, וכעין נץ, מצא נקודה
חבויה בין אלפי שבילים, מתפתלים, מעל, מתחת, שחוקים, דהויים,
אפורים, לבנים, ספוגים, סביבה.

והוא שתק. ולא שאל עוד שאלה. ולא ביקש לשאול שאלה נוספת,
והימים עברו, עד שיום אחד ברח. את המסגרת הותיר מאחור, ואת
המפה לקח. המוכרת חייכה את החיוך המיוחד, שאפילו הוא לא ראה,
חיוך של השמש, ברגע שהיא מציצה לעולם. הוא הלך לחפש אהבה.