הכל סוגר עליי, הכל נופל בראשי במחשבותיי ומבלבל אותי
בדידות עצב צער ושנאה, חברים שמחה עליזות ואהבה.
כל הרגשות מתערבבים ונעלמים ואני שוב כמו רובוט ללא לב ופנים
חסרת מצפון או אכפתיות כלפי אחרים, שום דבר לא מעניין אותי
רק אני עם עצמי.
ועם כל  רגש שהולך ונעלם גובר אותו פחד נוראי
פחד מהרגשות שנעלמים, פחד מבדידות משנאה ומאהבה
הפחד מהאנשים סביבי שמנסים להכשיל אותי
בגלל שהם מפחדים, מפחדים ממה שהם לא יודעים ולא מבינים
מפחדים ממה שהם לא מצליחים להבין גם כשהם מנסים
כי האי ידיעה מפחידה וגורמת להתרחקות ושנאה
והאדישות מתגברת ככל שהשנאה גוברת
וזה כבר לא אכפת מה הסביבה חושבת.
והאדישות עוד גוברת והרגשות עוד נעלמים ואני מרגישה רק יותר
מרוחקת מאנשים
אנשים שפוגעים בי ומשאירים צלקות בליבי
צלקות שצורבות יותר ויותר עם הזמן
והאדישות עוזרת לי להעלים אותן
להתכחש  לאותם אנשים, להיות אדישה לאלה שפוגעים ופוגעים
ושריטה אחר שריטה את שמם בליבי חורטים
עד שהלב נעלם מרוב שריטות
ואיתו נעלמים הרגשות
ורגעי הבדידות והפחד גוברים
אך על ידי האדישות הם מוסתרים עמוק בפנים
בלי שאף אחד יראה או ידע,
רק לי לעצמי ולאדישות שנותרה...