דאגתי שהיא לא תבחין בי, שהיא לא תראה אותי האמיתי. שהאשליות
שלה תשארנה ככה, כמו שהן עכשיו. אני עדיין המלאך הקטן שלה, זה
שעושה תמיד מה שאומרים לו, הילד הטוב שמתנהג "למופת" כמו שהיא
אומרת. זה שלא עושה בעיות, זה שתמיד נראה נקי ומסודר, שלא
שותה, שלא מעשן, שלא מסתובב מאוחר, שלא מדאיג, שעושה בדיוק מה
שצריך. כמו שהיא אוהבת. פולני אמיתי.

דאגתי שהיא לא תבחין בי, סיבנתי את הפנים, שמתי פול בושם,
צחצחתי שיניים שלוש פעמים, התקלחתי, הרחתי טוב. היא לא שמה לב
שהתחלתי עם זה. כמו כל הילדים בכיתה ח' שמשעמם להם...
הייתי קם באמצע הלילה, פותח את החלון, שקט כאן, מוציא את
הסיגריה ומתחיל לעשן, אפשר לחשוב, אבל אפשר גם לחשוב לעומק.

הייתי עושה הכול כדי להסתיר. גם את הכסף הייתי עושה לבד, בלי
לגנוב כמו שהרבה אחרים היו עושים. יוצא מאוחר וקונה את זה
ממישהו שאני כבר מזמן שכחתי את שמו. זה התחיל ממשהו מגולגל,
עבר לסוכר כזה, אחר כך גם כדורים שהיו מטריפים את הנשמה, ובסוף
גם נוזל מרוכז.

החיים נראו כמו סרט יפה כזה. הכול כל כך לא שווה לעומת זה.
החיים שלי היו יותר משל כולם. הם אהבו אותי, ואף אחד חשוב לא
ידע. נשארתי המלאך, רק שבפנים הייתי כבר מלאך המוות. הקריצו
אותי מהגיהינום והסביבה ה"פוליטיקלי קורקט" שחייתי בה, נראיתה
כמו טריפ גרוע, כשטן ירוק ביום סתיו.

לא הייתי אומר כלום. גם היא לא הייתה אומרת כלום אחרי שהייתי
מכריח אותה לבלוע את המר. היא חשבה שאם היא תעשה כל מה שאני
אגיד לה אני אפסיק. ז"א היא, היא כבר ידעה.
ואני שתקתי.
עד שדעכתי כמו פחמים אפורים בבוקר שאחרי ל"ג בעומר, אחרי
שנשרפו לגמרי, אחרי שנאכלו. ואף אחד אחר לא ידע חוץ ממנה.
ואחרי שכבר ההיא ידעה, כתם אדום פרץ במלאך שלה. האחרת אהבה את
השטן. אך כשהאופוריה האמיתית עלתה על פני השטח, היה מאוחר. היה
קודר ורעוע.

זיכרונות, אני אומר לך אלוהים. לא היית צריך לקחת אותי, גם
כשהתפללתי לך בחושך, כשהייתי לוהט ביותר, גם אז לא היית צריך.
וגם לא היית צריך להעניק לי כנפיים.