[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פרידה פרנקל
/
המישורים הלבנים

היא מסתכל אליי בעיניים דומעות. אולי הייתי צריך לשמוע.
אבל מצד שני אני מעדיף לברוח. למישורים הלבנים שלי. הזוהרים,
היפים והבוהקים האלה. שם אני אני, והיא. היא לא שם.
במישורים הלבנים הריח אדום, ולא מדם אלא מאהבה.
השמש לבנה, ולא כי היא חיוורת, אלא מטוב לב.
כשאני מטייל שם, במישורים הלבנים, אני יכול לראות את הדמות שלה
בגשם, מסתכלת אליי בעיניים דומעות, כמו אז, בזמן שהייתי צריך
לשמוע.
כשאני שם, החופש נוגע בי ונשאר, לא רוצה לעזוב, לא מוכן
להרפות.
ואני מרגיש אותו, מחלחל לי בתוך הגוף, מרגיש יותר חזק את מה
שאני מרגיש, יודע יותר טוב את כל מה שאני יודע.
ההרים מסביב מספרים סיפורים, ואם אתה ממש שקט אתה יכול לשמוע
אותם מספרים אותם, ואתה לא צריך את הרוח שתביא אלייך את
המילים.
הם מספרים על תקופת זמן אחרת, זמן לתמיד, כזה שלא נגמר.
הם מספרים על אנשים מתקופה אחרת, אנשים נחמדים, כאלה שאתה רוצה
להכיר, להיות חבר שלהם.
הם מספרים על הרבה דברים, אתה רק צריך לשמוע, להקשיב.
לא כמו שעשיתי לך, הייתי צריך לשמוע.
בלילה, כשקר, חשוך ומוזר באוויר, נדמה כאילו ההרים שחורים.
ועכשיו הם מספרים סיפורים רעים. על אנשים מוזרים וזמן מוגבל.
ואתה לא יכול לשמוע את זה בלי עזרה, וגם קשה להקשיב.
אבל בבוקר, כשחם, מואר ורגיל באוויר, ההרים חוזרים לשגרה, לספר
סיפורים, על מקומות אחרים.
בזמן השיחה, כשברחתי למישורים הלבנים שלי, הייה עוד אור בחוץ,
והשמש זרחה, אבל הצבע שלה הייה אדום, ואני לא בטוח שזה הייה
מאהבה.
התחלתי ללכת לכיוון הים, להרגיש יותר קרוב לשמש. התישבתי על
החול והתחלתי להעביר גרגרי חול בין האצבעות. ואז הרגשתי את זה,
זאת הייתה טבעת כסף עם אבן אדומה בצד, היא העבירה בי רטט, זרם
שהרגשתי רק פעם אחת בחיים. ביום שראיתי אותך, ביום שאהבתי
אותך.
בחלק הפנימי שלה הייה כתוב משהו שקצת הפחיד אותי. קראתי אותו
מספר פעמים אבל עדיין לא הבנתי למי הוא מתכוון ולמה הוא
מתכוון. הייה כתוב בפנים "תפסיק לבנות טירות בחול". נבהלתי
והתחלתי לרוץ, לכיוון ההרים, מספרי הסיפורים. זה לא אמור לקרות
במישורים הלבנים שלי, הכל אמור להיות שקט כאן, זה אמור להיות
המקום הרחוק שלי.
בו אני אני, והיא. היא לא כאן.
התישבתי ליד השביל שמוביל לפסגה של ההר. עצמתי עיניים וחיכיתי
שהשמש תחזור להיות לבנה, שהמישורים הלבנים שלי יחזרו להיות מה
שהיו מקודם.
השיר שלנו התחיל להתנגן לי בראש, וחשבתי שאולי אני צריך להקשיב
לך. אז יצאתי לרגע מהמישורים הלבנים שלי, והקשבתי לשיחה שלנו,
הקשבתי לך מדברת. ואני באמת לא יודע מה ראיתי בך, אז ברחתי
שוב, למישורים הלבנים שלי.
אז אני יושב ליד ההר, והשיר שלנו כבר מזמן בפואוז אצלי בראש,
ואני מעדיף שככה זה ישאר לתמיד. לפחות עד שאני אחזור.
התחיל לרדת גשם על פסגת ההר. הוא נזל בטיפות קטנות וכפייות
לאדמה ופגע לי ישר על הראש. איך הייתי רוצה את הגיטרה שלי
עכשיו, לכתוב שירים בגשם, להרגיש את המילים יותר חזק בכל טיפה,
בכל נגיעה של המים על ראשי. איך כל הזמן יורד גשם בראש שלי.
היא קראה לי, בדיוק שהתחלתי להינות.
-"אתה מקשיב לי בכלל?, אתה כאן?, אל מי אני מדברת, זאת אמורה
להיות השיחה שלנו!!!
-"אני מקשיב לך, את יודעת שאת חשובה לי".
חזרתי. ברחתי שוב למישורים הלבנים שלי, אל תחילת השביל שמוביל
לפסגה, לפסגה שלי.
לא יודע למה אבל הרגשתי שאני רוצה, צריך, חייב לצעוק. את כל מה
שאני מרגיש, את כל מה שהיא גורמת לי לרצות לעשות. אבל אלה היו
זעקות שאף אחד לא ישמע. אפילו לא אני.
הסתובבתי ופתאום הכל נעשה חשוך, לילה במישורים הלבנים שלי.
הירח הייה שחור, והשמיים גם כן. ואני, אני לא יודע באיזה צבע
הייתי.
ואז הגשם התחזק. ואז הפך למבול והציף את כל האזור. מה קורה
למישורים הלבנים שלי? התחלתי לרוץ לכיוון הפיסגה, היא תגן
עלי.
המים רדפו אחריי למעלה, ואני, איש מת מפחד ממשיך לרוץ,        
 לא מוכן לוותר.
כשהגעתי למעלה הבנתי את הטעות שעשיתי, ההר הייה שחור. וכך גם
שאר ההרים מסביב. מה קורה למישורים הלבנים שלי?, אולי אני כבר
לא שייך?, אולי אני צריך לחזור אלייך?
הכל מתקלקל, אם המקום הזה השתנה אז אין לי עוד מקום אחר לברוח
אליו, אני צריך להיות אתך. אני מוצא את עצמי אומר אני צריך
אותך. ואת הזעקות האלה ההרים, הים, הריח והשמש ישמעו.
את המישורים הלבנים שלי כבר אי אפשר לראות, הכל מלא במים.
הייתי חוזר אלייך ולשיחה שלנו, אבל אני מעדיף שלא. כי המישורים
הלבנים שלי, לא משנה כמה שחורים הם עכשיו, תמיד עדיפים על
השיחות שלנו. כי פה אני אני, ואת. את לא כאן.
עכשיו המים סוחפים אותי, לוקחים אותי הלאה מכאן, במורד ההר,
לכיוון הים. עכשיו אני טובע, הקרקעית מושכת אותי, והמים
חונקים. אבל כשאת למעלה האור שלך מושך, מחזיר אותי לעולם. גורם
לי לנשום שוב.
וזה כאילו אני טובע באהבה שלך, ולמות במישורים הלבנים שלי
עכשיו כבר לא נראה כל-כך נורא. אבל אני עדיין מנסה לעלות
למעלה, מחפש אותך. ובכל פעם שאני מנסה לעלות אני נסחף באהבה
שלך. אולי זה הרגע לחזור. אולי אני כבר לא צריך את המישורים
הלבנים שלי. אולי אני רק צריך את האהבה שלך שתגן עלי. אולי זאת
תמיד היית את שהייתי צריך, ואולי זה תמיד הייה אני שהיית
צריכה.
המישורים הלבנים שלי כבר מזמן טבעו, הם כבר לא כאן.
ורק עכשיו אני מבין, שגם אם השמש תסרב לזרוח אני עדיין אוהב
אותך, וגם אם ההרים יטבעו בים, זה עדיין יהיה רק אני ואת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין לי ראש
לבמות חדשות,
ובמה היא במה
חדשה שכזאת!


זוזו לסטרי על
הגיליוטינה


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/1/02 7:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פרידה פרנקל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה