"אני יודע שאני לא יכול לעזור, זה מצב כזה, אבל יש אנשי מקצוע
ויש אנשים שתוכלו לפנות אליהם, ואני יודע שזה רגעים קשים,
ו....א.... טוב, אתם משוחררים..." ברגע הזה כבר היינו בטוחים,
הוא נשבר לגמרי, פעם ראשונה, בשנה הראשונה שלו כמנהל בית הספר
שלנו, וזה קרה דווקא בתקופתו, והוא נשבר לגמרי. אני גם יודע
שאחרי שאנחנו השתחררנו, כולנו המומים, חלקנו באמת שבורים
לחתיכות, והמון בכי וצעקות והלם היו בחצר השקטה שגדלה ביום
הזה, כי כולנו קטנו לחצי לפחות, אז אני יודע שאז, הוא הלך
אחורה, לבד, כמו שהוא אף פעם לא עושה, ובכה, הוא כל כך בכה,
ולא כי הוא לא רצה שזה יקרה לנו, ולא כי הוא לא ידע מה יהיה
איתנו ואיך נתמודד, פשוט היה לו רע, כמו לכל אחד מאיתנו, ואולי
יותר כמו הקרובים של יניב.
יניב היה תלמיד בשכבה שלנו, תלמיד די טוב. מאלה שלא לומדים
יותר מידי, הם פשוט כבר יודעים הכל מראש, או שפשוט אין להם
בעיה להקשיב בשיעור ולדעת הכל. ולזכור. הוא זכר הכל. כל
יומולדת של כולם, כל מסיבה, כל תאריך חשוב, כל טלפון, כל שם.
מחשב. מחשב לגמרי. ותמיד היה לו אכפת. ואני לא אומר את זה
כהספד עליו, בכלל, פשוט היה לו אכפת. לכל יומולדת הוא היה מכין
משהו, כמו בכיתה ד', משהו מצחיק, משהו מהלב, תלוי בקרבה. והוא
היה שקט אבל הוא תמיד ידע הכל, לא בצורה רכלנית כזאת, פשוט הוא
ידע, והוא גם תמיד הצליח להגיד משהו. או לא להגיד כלום ובזה
לעזור. הבנאדם עם הכי הרבה טאקט בעולם. אני לא אשכח בחיים,
לפני שנתיים, שרק הגענו לבית ספר, היינו בכיתה י', היה בערך
חנוכה, אולי קצת אחרי, ובאו כמה חברים של טלי מהכיתה שלנו, הם
לא היו מהבית ספר, הם בכלל לא היו מהעיר, הם באו אליה מרחוק
להפתיע אותה או משהו. אחת מהחבורה הזאת, ילדה בגילנו, מדהימה
בצורה שלא תיאמן, יפיפיה, אני יכול לחתום עכשיו שכל הבנים
בכיתה שלנו (אולי מכל השכבה) הסתכלו עליה והתחילו לבנות
תכניות. היא היתה עדינה כזאת, מצומקת, רזה, קטנה, שיער שחור
צועק ועיניים ירוקות, והיא היתה פשוט מהממת, משהו אצילי וצנוע.
בכל אופן, ברגע שהם הגיעו, בשניה שהם נכנסו, הוא שם לב. זה היה
באיזה שיעור חופשי, התבטלה שעה היסטוריה, ישבנו כמה בנים על
הברזלים בכניסה, ואז הם באו, ונכנסו. ,יש לכם מושג אולי איפה
טלי גינוסר? היא בכיתה י', עם קוצים ו..." "כן בטח, כל הבנות
הלכו אחורה לדבר..." נמרוד ענה להם בחיוך נמרודי כזה, קצת
מרושע. עכשיו שאני יודע מה קרה אחרי זה אני פתאום נזכר איזה
מבט היה ליניב, בלי להגיד מילה, כשהוא ראה אותה נכנסת.
יותר מאוחר טלי עשתה הכרות לכולם, שנראה שיש לה חברים נחמדים,
וכולנו קפצנו, בשבילה כמובן. שקד. כל הבנים ממש התלהבו. שקד.

אחרי כמה ימים טלי היתה ממש בלחץ. הם לא היו קרובים, היא ויניב
אבל הוא כמובן שם לב, הרגיש הזה. הוא לא שאל, לא היה לו נעים.
בסוף הסתבר, כי טלי טרחה להסביר לכולם, שהחברה היפה שלה במשבר
רציני, יצאה מהבית בבוקר של היום שלפני ולא חזרה. ושבחיים
בחיים היא לא עושה דברים כאלה, והיא חברה הכי טובה של המשפחה
שלה ושזה הכי לא הגיוני בעולם. לחץ אטומי, אפילו מוגזם, כי זאת
טלי. יניב רק הקשיב. כמו איזה פסיכולוג, ושאל אותה כבדרך אגב,
שלא יראה כאילו יותר מידי אכפת לו, אם יש לה מושג איפה שקד
אוהבת להיות. ים. את הים היא אוהבת. אז יניב, בלי לעשות רוח,
הלך לים. לא לחפש אותה אבל למצוא אותה, בצורה הכי טבעית שיש.
וזה קרה.
הסתובב שם שעות, בסבלנות מטמטמת, תכנן גלישות (גם ספורט היה
אחד מהתחומים החזקים שלו, גלישה במיוחד), פגש כמה חבר'ה, טייל
לאורך הלוך ושוב, פגש את השכנה של סבתא שלו, שעות הוא היה שם,
שעות. בלי שום לחץ. בערך באחת עשרה וחצי הוא עלה על המזח, והלך
לאורכו. היא ישבה בקצה. הוא הלך אליה וישב לידה. פשוט ישב שם,
הסתכלו לרגע אחד על השני. וישבו. שתקו. שעות. עד הזריחה.
כשהשמש הגיעה, שעות לאחר מכן, היא קמה, ניגבה כמה דמעות, נגעה
לו בכתף לכאילו- שלום, והלכה משם.
יניב הגיע באותו יום לבית ספר, כי הוא יניב, שחלילה לא יחשבו
שקרה לו משהו. טלי הגיעה שעה מאוחר יותר בשמחה מטורפת,הודיעה
לכולם שהחברה המדהימה שלה חזרה הביתה ואמרה שהכל הסתדר לה
בראש. טלי אמרה שזה קסם. היא לא ידעה שום דבר, ויניב שמח מזה.
אף אחד מאיתנו לא ידע.

זה מן סיפור כזה שלדעתי מספר את יניב כולו, הכל. יניב נטו.
ושקד גם. שזה סיפור אחר, ארוך וקצת פחות עצוב.

בסך הכל אני ויניב היינו חברים ממש טובים. כלומר, הכרתי אותו
בצורה היפה שלו. מכל הכיוונים. והיו לו הרבה כיוונים, ליניב.
היינו מבלים הרבה. הוא לימד אותי לגלוש, אני למדתי אותו לנגן
בגיטרה. היינו יוצאים ביחד, דייטים, עיניינים. אהבות משותפות
של בנים קצת רגישים, נחנחים כאלה.
באיזה שהוא שלב, די בסוף, פתאום יניב הפך להיות מצחיק, חצי
משוגע כזה. שטויות, בלי בושה. כמו תמיד אבל בהגזמה פראית.
שטויות שאם אתה לא מכיר את יניב אתה חושב שהוא הליצן של הכיתה,
נודניק כזה שחייב תשומת לב. אבל הוא פשוט היה שנון לגמרי.
שאלנו אותו, כולנו, מה נדפק לו בראש שהוא פתאום כזה, והוא אמר
שהוא לא יודע, אבל כשהוא ידע גם אנחנו נדע.
חשבנו לעצמנו, עד אתמול בבוקר, שזה סתם תשובה מתחכמת מעצבנת
כזאת, שיש לכל אחד.

"אני מניח שכולכם יודעים את זה כבר ואני לא צריך לספר לכם שום
פרט. כלומר, אתם, אני מתכוון, ש..." הוא גמגם לגמרי המנהל
"אספתי אותכם כי הרגשתי שאני חייב להתייחס לזה באיזשהי צורה,
אבל פשוט אני לא יודע מה להגיד..." והוא הסתובב כדי לעצור את
הדמעות.
זה היה הלם, אפילו הוא, הקשוח שלנו, מיסטר מנהל, הוא בכה,
בסוף, אחרי שהוא גמגם ושחרר אותנו, הוא בכה.
לגמרי, אני בטוח, כמו תינוק, כמוני, כמו נמרוד המרושע הזה, כמו
טלי, כמו כל הבנות שהוא יצא איתן, כמו כל החברים שהוא עזר להם,
כמו כל המורים שאהבו אותו.
כמו שקד.
כמו כל מי שהרגיש אשם.
זה אחד מהדברים האלה שאתה בחיים לא מתאר לך...
"כשאני אדע גם אתם תדעו..."
מי חשב אי פעם שימאס לו...?
מי חשב אי פעם שדווקא יניב הוא טיפוס כזה שיתאבד???