שוקעת, נופלת אל האינסוף של האבדון, נעלמת בצללים זועקים. צעקה
נשמעת, בכי, הכאב של הרצח, של ההריגה, של הבשר המת עובר בתוכה,
דוקר את כל מהותה, גורם לה לזעוק, לחפש תקווה, אך תקווה אין
פה, כי הגיעה היא לתהום ללא תחתית. החושך עוטף את גופה וקרני
האור אינם כבר, כאן עמוק באדמה, רואה היא שהיא לא לבדה, מנסה
לצעוק, הצילו! עיזרו! אך הכאב מונע ממנה לדבר, הפה נפתח ללא
צליל, רק הכאב מוחשי עכשיו, יותר מתמיד, רק אותו אפשר לחוש,
לשמוע, היא מרגישה שהיא יכולה לגעת בכאב, לחיות אותו. אך לא
תחיה, כי מתה. ונופלת עמוק יותר, כאן רואה זוועות, והכאב חוזר,
בעוצמה גדולה יותר, רצח, תלישת איברים, בשר חרוך, היא לא
מרגישה את גופה, אך זהותה עדיין איתה, המהות שלה, כמו סדין
שחור צונחת בבור, יכולה לזכור היא איך רצחה, וחטאה, איך הרגה
תינוקות איך שתתה את דמם, וכאבם הבלתי פוסק עבר אליה, היא
נחנקת מהכאב, אך הוא לא פוסק, ומכאיב עדיין, כמו במותה. נופלת
לתוך ים של צער, וכל טיפה שנוגעת בה שורפת את הבשר, כל זרם של
מים קדושים אלו, כמו סכין שננעץ בליבה, פעם אחר פעם דוקר אותה.
וכאן במעמקי ים הצער, רואה היא את הקורבנות, את התמימים,
והטפשים, את העוברים, ואת הזקנים, זועקים הם אל נשמתה, וכל
זעקה מעוררת אותה לחיים, אך לאחר רגע, היא שוב מתה, ושוב ההרג
ושוב הסבל, וזה לא נגמר. חלום אפל נופל על איבריה, אינספור
חלומות אפלים, ורואה היא חיות, ותינוקות, אמאות ואבות, מלחמה,
דם, רצח, אהבה אסורה, וכל חטאי החיים חוזרים אליה בכאבם כשהיא
מתה, היא מרגישה עייפה, לא יכולה לשאת עוד את הסבל, נופלת על
ברכיה, אך נשארת לעמוד, והרקע מתחלף, אך לא שמה לב היא, כי אם
הכאב מונע ממנה אפילו לנשום, וכשהיא נחנקת, מגלה שלא צריכה
אוויר בשביל להמשיך להתקיים, לרגע שוכחת את הכאב ומביטה
מסביבה, ורואה כי היא הולכת במדבר ללא שמים, ללא אופק, על
חולות שחורים, שננעצים ברגליה כמו אלפי מחטים זעירים, ומחשבתה
מתמלא בצעקות עזות, אש של חורבן, מלחמה, להבה של שחיתות, רואה
מסביבה בוגדים, ונחשים שחורים עולים מתוך האדמה, ואוכלים את
הבוגדים, ומרגישה היא, שנאכלת גם היא, שיני הנחש השחור ננעצים
בגופה, הלסתות שוברות את העצמות, ונסחט כל בשרה, וטיפת דמה
האחרונה עזבה אותה, מתנתקת מהגוף היבש והמת, והכאב חולף.
ופתאום מבינה היא, שהגיעה אל השאול, במדבר הבוגדים נאכלה, כי
בוגדת היא, ועל חטא זה תסבול את ימיה. ונפלה בתפילה, אך לא
יכלה לזכור עוד את המילים, את הרגשות, את הזכרון, לא יכלה
לזכור יותר את עצמה, לע ידעה את זהותה. אך הרגישה מהות, מהות
אפלה, שטנית, מהות שגרמה לה לרצות לשוב ולחוש את הכאב, מהות של
שקר ובגידה, וברוטוס כאן, ויהודה, ומתאחדת היא עם נשמות
השקרנים, והשחיתות מהווה לה זכרון, והבגידה מהווה לה ערכים,
וכשלא יכולה להביט על זהותה יותר, היא צועקת, צעקה מרעידה
עולמות, צועקת אל האינסוף, וכל הד מביא לחיים קורבן, הקורבנות
באים אליה, וכאן הילדים הקטנים שרצחה, הזקנים שרימתה, התמימים
שבגדה בהם, הם שמים את ידיהם אל פיה, ומשתיקים אותה, והצעקה
דואכת, והיא מנסה לצעוק, מנסה להדוף את הקורבנות, אך אלפים הם,
וכשאוזל כוחה להתנגד, מפסיקה היא לצעוק, ורואה את זהותה קרבה
אליה, ומתאחדת איתה. צער שאין כמותו נופל אליה, צער ששותף את
מחשבתה, ומחוסרת כל היא נופלת אל האדמה, והחולות הטובענים של
הבגידה נרקמים מסביבה, ולוקחים אותה עמוק יותר. שם בריק,
באפילה התמידית, מהותה העירומה מתוודה לעצמה, לשקרים ולבגידות
של אנשים וחיות כאחד, מתוודה לאלים שסגדה להם, מתוודה לצדק
ולרוע, לידע. המהות החדשה, שהתחילה כל כך לשנוא, עכשיו נראית
לה מוכרת יותר, כל רגע של חייה, שלא ידעה עליהם עובר מול
עיניה, הראש מתמלא בזכרונות חדשים אך לא זרים, וכשפוקחת את
עיניה רואה היא עולם מוכר בתוך הריק, רואה את ביתה שלה, ומכירה
בו. הזהות הזרה והאפילה נהפכת להיות לזהות שלה, חלק בלתי נפרד
ממנה, ואז חוזר הכאב, כאב הנשים וכאב העוברים, מוות ומלחמות,
גירוש ובגידה. יגון כל הדורות נופל עליה, היא בוכה, כי יודעת
מי היא, בוכה בגלל החטא, ולא מתוך רחמים עצמיים, אלה מתוך צערם
של רבבות. ומתגלה לפניה אדם, קורבנה הראשון, והוא שותק, היא
מביטה בעיניו הריקות ורואה מראות כה מוכרים, מראות מחייה, רואה
עולם כה נחשק, כה קרוב, אך במהרה חוזר אליה השאול, ורואה היא
במקום אדם גופת נחש מת. מתקרבת אל הנחש, חשה את עורו הלחה על
גופתה העירומה, נזכרת עכשיו בכל חטאיה, נזכרת במעשים הנוראים
שביצעה, נזכרת באל שבגדה בו, נזכרת במותה, נופלת אל הריק
ולוחשת, חווה אני! ושוקעת אל האבדון.