מחכה בתחנת הסעה למונית.
מכוניות עוברות בהמוניהן, לכל אחת יש כיוון, לכל אחת יש מטרה.
כל אחת מהמכונית הולכת בדרך שבה היא בחרה מסיבה זו או אחרת.
ולי אין דרך, לפחות לא בדקות הקרובות.
כל עצם קיומי הוא סתמי, ואם יש לי מטרה אז היא להעביר את הזמן


זה משנה אם אשב, אעמוד, ארקוד סלסה, אקצוץ ציפורניים או אשיר
שירים?
לכולם אותה משמעות.
אחרי כמה דקות אעלה למונית, ושוב יהיה לי כיוון, מטרה ודרך

ובכל זאת...
למרות כל  ה"חוסר המשמעות" הזה,
יש משהו ברגעים האלו...



בהם אני מרגיש את החיים בשיא עוצמתם