נכתב ממש בזה הערב,
ה- 14 לינואר 2002,
לאחר שהיא החזירה לי מכתב תשובה:
"אני עודני ילדה".
אני בא בסערה
וכסערה שוכח.
אתהלל לי ברחובות
עד בוא היום -
היום המיוחל שלך.
הזמן מושג קיים
כן, אני חלק מעולם.
ניצוץ כמיהה ובקשה
שליחה רכה, תפילה,
אלייך נשמה.
באורך אני רוכב אל הזריחה
שתבוא,
היא תבוא,
ואז נביט בשמש החמה.
טיפטופי חלום על ערפי גולשים
נתלשים, מתפוגגים,
אל עבר האינסוף.
מתכנסים בין תמונה לתמונה,
מרכיבים פסיפס תקווה.
אחכה עד בוא היום,
היום המיוחל שלך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.