קמתי בבוקר יום שישי.
יש משהו ביום שישי, מן רוח כזאת, שגורמת לבן אדם להרגיש הרגשה
טובה, הרגשת חגיגיות כזו.
שעה כזו שבין הבוקר לצהריים, יום אביבי של פסח.
פסח הוא חג כזה...
חג שנוי במחלוקת.
יש אביב, יש משפחתיות, הכל נחמד...
מצד שני יש מן אווירת מצה כזאת, שמלבד האכילה עצמה של המצות
האוויר נהיה דלוח משהו... כמו מתכונן לקיץ.
בכל מקרה, יצאתי החוצה באותו יום אביבי והלכתי לפגוש כמה
חברים.
הנעליים החדשות שלי הבריקו ביופין על המדרכה האפורה...
ובעוד אני הולך פתאום אני רואה לידי גוש גדול של צואה בלתי
מזוהה.
לפי גודלה זו יכולה להיות רק צואת סוסים...
צואת סוסים זה אחד הדברים שפחות נעים לפגוש כשאתה הולך ברחוב
בבוקר יום אביבי.
בכל מקרה התעלמתי והמשכתי ללכת...
פגשתי את חבריי בכיכר והתחלתי לדבר איתם שיחת חולין.
לאחר כמה זמן שמתי לב שחבריי החלו לחמוק אחד אחרי השני.
התפלאתי על העניין, אבל כשנשאר רק אחד, נפרדתי ממנו והלכתי בלי
לשאול שאלות...
בדרך עצרתי לקנות שתייה.
פישפשתי בארנק בחיפוש אחר כסף, אך המוכר דחף לי את השתייה ליד
ואמר לי: "זה חינם! זה חינם!", והעיף אותי החוצה.
מוזר...
אבל לא רע.
חזרתי הביתה והחלטתי לקחת את כלבי לטיול, אך הוא נרתע באופן
פתאומי והחליט לשחק מחבואים, כלומר הוא בורח ואני לא יכול
למצוא אותו.
טוב, שיהיה...
בערב הלכתי לסרט לבד, כי החברים שלי התחמקו...
נכנסתי וישבתי לי בניחותא.
אחרי כחמש דקות (שליש מהפירסומות), אנשים החלו לצאת.
הסדרן בא אליי ואמר לי שאם אני אצא, אני אקבל זיכוי כספי +
הקרנה פרטית למחרת.
טוב...
אז הלכתי לדיסקוטק...
השומר לא נתן לי להכנס.
מעניין... בד"כ אני תמיד נכנס ראשון כשעושים סלקציה.
חזרתי הביתה, כדי למצוא שלושה סוכני מוסד בביתי.
"דווח לנו שאתה משתמש בנשק גרעיני."
"סליחה?!"
"אתה תאלץ לבוא איתנו!"
בכלא השמור נתנו לי תא מיוחד וסגור.
טוב, אם אני כאן לפחות שיהיה לי נוח, חשבתי.
אז הורדתי נעליים...
אז, הבנתי שדרכתי על הצואה ברחוב.
מוזר... לא הרחתי כלום.
טוב, שחושבים על זה לא הרחתי כלום בחיים שלי...
הרופא אמר איזה משהו...