הם שניהם לאחר סערה.
גליו כבר אינם מתנפצים אל עבר שוניות הסלעים, הם עולים גבוה
גבוה, ואז נשברים בקו אחיד ויפה עד שמגיעים לחוף; ואילו היא,
יושבת על קצה סלע, לפניה רק צוק והים, נתזי הגלים פוגעים
בפניה. שערה הגולש על כתפיה, מתנפנף לו ברוח ועיניה, ירוקות
כשל חתול בר, חצי עצומות, עורה צחור כשלג. ידיה מונחות בחוסר
תנועה על בירכיה והדבר היחיד שמפריע לשלוות התמונה זה הדם
שנוזל משיניה ונספג בחולצתה.
מאחוריה, כ-10 מטרים, חונה מכונית לבנה ועליה נשען בחור. הוא
מחכה. ולא יודע למה.
היא קמה, מוחה את פיה, הדם נעלם, היא פונה לעברו בצעדים
איטיים, דמה כי מרחפת היא לעברו, מפנה אליו את גבה, נשענת
עליו, גופה מתאים בדיוק לגופו, הוא מחבק אותה, הם עומדים שלובי
אצבעות ושותקים והרחש היחיד הנשמע באופק, הם אותם הגלים.
את יודעת שאני אוהב אותך.
כן, אני יודעת.
את יודעת שזה לא אפשרי, אני רק אפגע בך.
כן, אני יודעת.
מה נעשה?
מה שצריך.
הוא נושא אותה על כפיו, ומכניסה למכונית, יש חושך.
האוטו מתניע, נדלקים האורות הקדמיים, אורות רוורס, ורעש של
חריקת גלגלים מחריד את השלווה, אך לא נשמע למרחקים בשל הגלים.
את יודעת שאני אוהב אותך, אל תשכחי את זה אף פעם!
כן, אני יודעת. עיניה הפכו צהובות, ועורה הצח התמלא בורידים
בולטים, בפיה שוב מתגלים זרמים דקיקים של דם אדום כהה כל כך עד
שנדמה כי צבעו שחור.
הוא חיבק אותה... חיבוק אחרון.
שערה ארך וארך, עד שנדמה כי המושב כולו מתמלא בשערה, הוא מאן
לעזוב אותה.
אתה חייב ללכת, אתה יודע.
כן, אני יודע.
להקת עורבים שחורים התקרבה, עם משק כנפיהם ההולך ומתחזק, הם
נראו כלהקת ערפדים מוצצי דם.
אני לא רוצה לעזוב אותך!!
אתה חייב. אתה חייב! אל תדאג, אני אחזור.
היא יצאה מהמכונית, כושלת על רגליה הדקות, סע, בבקשה ממך סע!
הוא נסע. בהתחלה הגלגלים הסתובבו במקומם, אך נדמה היה כי
המכונית עצמה חששה מהלהקה, וברחה במהירות מהמקום.
היא שכבה על הדשא, בקצה הצוק, מכתימה את מקומה בדם, הורידים
שנראו כאילו הם עומדים להתפוצץ אכן החלו לבקוע אחד אחד, והמקום
עד מהרה נתמלא בדם,
כוכב נופל! הייתה מחשבתה האחרונה לפני שאיבדה את הכרתה, ראיתי
כוכב נופל, ולא הספקתי, לא הספקתי לבקש...
להקת העורבים תפסה בגופה, במקומות שונים, ועלתה לרקיע השחור עם
הנערה, ואת זה הוא עוד ראה במראה האחורית.
הוא כל כך רצה לבכות, אך הוא לא יכול. הוא כמעט נחנק מהדמעות
שמיאנו לצאת את מקומן.
אני אוהב אותך, את יודעת, נכון שאת יודעת, שתזכרי לעולם??!

היא התעוררה בכר דשא ירקרק ורענן מוקפת בעצי פרי נפלאים, עיניה
היו ירוקות שוב.
העורבים ישבו בין הענפים, ואכלו מן הפרות, אחד שם לב לעיניה
הנפקחות, והפסיק לאכול, בהה בה, לא זז. גם היא לא זזה.
היא שמעה גלים, ולא ידעה מהיכן, הם הדהדו במוחה, הגלים
האלה...
היא ניסתה לקום, וגילתה כי היא מצליחה. התבוננה סביב, כל כך
יפה פה. כל כך יפה, אבל מה אלה הגלים האלה?
היה אגם קטן וכחול ליד, ומפל קטן, אך לא אלו הקולות שהיא
זכרה.
היא הביטה אל עבר העורב שבהה בה, הוא נראה שונה מהאחרים, בעל
תבונה, אחר.
הוא הרים עצמו מהענף שעליו ישב, והתחיל לעוף לעברה במהירות, אך
היא לא פחדה.
הוא הקיף אותה כמה פעמים, ואז פנה לכיוון מסוים, ועצר באוויר,
והביט אחורה, כאילו חיכה לה. היא בחרה ללכת בעקבותיו.
מסתבר שהיא הייתה בפסגתו של הר, לא כל כך גבוה.
העורב הוביל אותה דרך חורש נעים, אל עבר עיר. היא זיהתה אותה
כעיר שבה גרה.
היא לא הבינה איך התעוררה על ההר הזה, ומה שיותר הפריע לה היו
קולות ניפוץ הגלים, שלא עזבו אותה.
היא הלכה הביתה, היא כבר הכירה את הדרך. פתאום שמה לב שהעורב
נעלם לו לדרכו מבלי שתשים לב לכך, לא נורא, היא בבית.
בדרך היא פגשה מישהו.
אותו מישהו רץ אליה וחיבק אותה חזק חזק, כאילו פחד לאבד אותה,
הוא ניראה נחמד, אך היא לא הכירה אותו.
מתוקה שלי, הצלחת! חזרת משם! הצלחת! כל כך דאגתי, כל כך פחדתי,
רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי.
היא לא הבינה מה הוא רצה, אך הוא נראה נרגש נורא, והיא לא רצתה
להפריע לדיבורו.
הוא הרפה ממנה. והחזיק בידה, ניסה לשלב את אצבעותיו, הן
התאימו, כאילו נולדו בתוכן. שוב גלי הים...
מי אתה? שאלה לבסוף.
מי אני? את לא מזהה אותי?
צר לי, אך לא. אתה נראה לי בחור נחמד מאוד, ואתה גם נאה, אך לא
נדמה לי שנפגשנו פעם.
הוא שתק. אחז בידה חזק יותר, ומשך אותה, לעבר מכונית. פתח את
הדלת ואמר לה, בואי איתי. בבקשה בואי איתי.
היא נאותה לו, ונכנסה לרכב, הוא סגר אחריה את הדלת.
נכנס גם הוא, התניע, והתחיל לנסוע.
הם הגיעו לרכס הרים, והיא שמעה פתאום את הגלים, אך מכיוון אחר,
לא מתוך ראשה, אלא מחוץ למכונית.
עצור פה בבקשה. הוא עצר. הם יצאו, הוא רצה לאחוז בידה, אך היא
התקדמה כבר לעבר הצוק.
הביטה לעבר הגלים הנשברים על שברי הסלעים, וחייכה.
אני אוהב אותך. את לא זוכרת?
היא הביטה לעברו, רצה לעברו, חיבקה אותו וחייכה, נשקה לעיניו,
כן מתוק, אני זוכרת. לא יודעת מה קרה לי קודם, איך אוכל לשכוח
אותך? אתה אהבת חיי.
הוא כל כך שמח, רצה לאחוז בידה אך היא לא הסכימה, לא הסכימה
לשלב אצבעות כמו שהיו רגילים. היא אחזה בידו, כאילו רצתה
להוביל אותו למקום כלשהו. בוא, בוא איתי אהובי, הוא בא.
היא חצי הלכה חצי רצה לעבר הצוק, וגררה אותו אתה, כשהגיעו
לקצה, היא משכה את ידה מידו, והתיישבה על קצה הצוק לופתת את
ברכיה בידיה. הוא ניגש אליה, ישב לידה והתבונן בה. התבונן
בשערה הגולש על כתפיה, מתנפנף לו ברוח, בעיניה הירוקות, ממש
כשל חתול בר, חצי עצומות, בעורה הצחור כשלג... בדם שהכתים את
חולצתה הלבנה, זה שנזל מבין שיניה.
הוא נשק ללחייה, "אני אוהב אותך" לחש, פרש כנפיו, ועף.
היא קמה, צעדה צעד אחד קדימה, אל שברי הסלעים שלמטה.
להקת העורבים התאספה לה על הצוק, מרחפים, דואים מעל, רק אחד
מהם עמד על קצה הצוק. עמד ושתק. והרחש היחיד הנשמע באופק, גלי
הים.