היא מהלכת ומתפלספת
היא בולטת כמו ביקתה בעמק.
היא מלאכית ובורגנית כאחד
היא הכפתור שבמרקם.
היא נמצאת במים וברקיע
ונכנסת דרך העיניים והאף שלי
לתוכי.

ושם
היא מסוונרת לי את הלב
מפילה בפח את ההגיון.
שורפת לי את העיניים
מעגלת לי את הרגליים.
אורגת לי את האגודלים
ומקרצפת לי את הציפורניים.

ואני
לא חולם ומנמנם כרגיל
לא מעכל וטוחן את האוכל.
לא מתחנך ומקשיב רק לצלילים הרמוניים
לא מפסיק ללכת.

עד
שהעט, העפרון או המקלדת
נפגשים עם היד שלי,
שמהווה את הפלט של מכונת גופי
ומגיח לעולם שיר חדש.

ואת/ה
על אף שלא ראית אותה
ולא מבין מה אני רוצה ממך
מרגיש את התחושה שהייתה בי.
ואם לא
אז אני יודע
שהיא היתה מיוחדת
באמת.