"היה זה לילה קר", לא רגע, "היה לח ואפל", גם זה לא. מה עם
"הכל התחיל לפני 25 שנה בשנת 2135", זה יותר טוב. אז הכל התחיל
לפני 25 שנה בשנת 2135, כשצלצלו אלי על אישור הפרוייקט. בהתחלה
כמובן לא האמנתי, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא כל כך נורא. אני,
אסריאל בלאקווינג, תסריטאי "בראשית 2". ככה קראו לזה בעבודה
לאחר שפרסמתי את זה, בהתחלה צחקו עלי, עכשיו זה אמירה שאין
להגידה. אני בכלל לא חושב שאני תסריטאי אבל ככה לפחות קראו לי.
אולי כדאי שאני כבר אסביר. בשנת 2109 הצליחו בני האדם לשכפל,
להעתיק ולתכנן בני אדם רק ע"י פקודת מחשב שנשלחת למכונת שכפול,
שמייצרת בן אדם לפי הקוד הנשלח. אני עדיין זוכר את קול נשיא
העולם מהדהד בראשי אומר "עכשיו אנחנו משכפלים, עוד מעט נהיה
אלוהים וניצור בראשית שנייה". כמובן הוא אמר את זה בציניות, אך
ביום למחרת כשקיבלתי את התיקייה שנזרקה על שולחני, לא ראיתי
שום ציניות. אז אני הייתי צריך להכין תסריט מדויק של סדר
פעולות שאותו נפעיל על שני בני אדם משוכפלים, בשמות אדם וחווה,
זכר ונקבה. כמובן קיבלתי הוראה למצוא באותה הזדמנות כוכב מתאים
לניסוי. מצאתי את אלפא-סיגמה-475, שהיה לו את אותם התנאים של
כדור ההרס, או כמו שהוא ידוע בשמכם, כדור הארץ.

נאלצתי לקרוא שוב את התנ"ך, את בראשית. לא נגעתי בספר הזה מאז
שהייתי באקדמיה לצעירים. המשפט שעדיין חקוק בראשי "בראשית ברא
אלוהים את השמיים ואת הארץ". לא מפני שזה הפסוק הראשון
בבראשית, אלא הפסוק הראשון בבראשית 2. כיוון שהתסריט שהכנתי
מבוסס על בראשית, ניסיתי לשנות כמה שפחות כדי שהניסוי יעבור
בהצלחה. לא היה לי קשה לכתוב. אחרי הכל קיבלתי את התפקיד הכי
חשוב בתולדות היסטוריית "האדם המאמין". כך קוראים לכם היום,
מאמין מפני שזה מה שעוד היה אז. תכננתי הכל, כל דמות ודמות כך
שהניסוי יהיה כמה שיותר מקביל לתנ"ך. הרי רצינו כמה שיותר
שיאמינו שאנחנו אכן, ה'.

אם עוד לא הבנתם, הניסוי הוא התורה. לשכפל אותה לכוכב אחר, רק
כשאנחנו אלוהים. נגיד את אותם הדברים, ניתן את אתם העונשים. כל
דבר על טבעי, נעשה בעזרת טכנולוגיה וחשמל. אצבע אלוהים תהיה
רובה לייזר. סנוור ע"י מלאכים יהיה רימון אור. והמלאכים, יהיו
עובדים בפרוייקט עם שורות מדויקות כמו בהצגה. בדיוק כמו הצגה.
הרי אנחנו באמת נהיה אלוהים, שום פחות או יותר. ושלא תחשבו,
להיות אלוהים זה לא קל. כל הכוח הזה והאיסור להשתמש בו. אנחנו
צריכים לראות את בני השכפול האלה נענים לכל בקשה שלנו ללא
פקפוק. הפתטיות הזו מחליאה אותי. אני בכלל לא יכול להאמין שכך
אנחנו היינו. לפני 7000 שנה, ככה אנחנו היינו. פתטים, מחליאים,
עלובים.

התסריט היה גמור תוך חודש. כמובן לאחר עריכה מדוקדקת ע"י אגודת
העורכים הבינלאומיים. כל ניקוד לא נכון, פתח במקום קמץ, חולם
חסר במקום חולם מלא. דברים קטנים שלא שמתי לב בזמן ביצוע
התפקיד העצום הזה. עוד העיזו להוריד לי מהשכר 5%. לא נלחצתי,
5% ממיליארד שטרות כוכבים זה די כלום. היה לי די והותר להמשיך
לחיות את חיי על אי בודד מהאנושות הנוראית הזאת. התסריט התקבל
ויועד להתחיל בשנת 2110. בעוד כשלושה חודשים כל בני האדם
יסתכלו בטלוויזיה בהתגאות. כשיודיעו בחדשות שהניסוי התחיל. אני
לא אסתכל בהתגאות. אני יודע איך הם מתנגדים. המאמינים
האמיתיים. אני מתכוון ליהודים, הנוצרים וכל שאר הדתות
המאמינות. מכיוון שלא נותר מהם הרבה לא היה צורך להתחשב בדעתם,
המשכנו עם התכנית.

כל יום ראו בחדשות 02100 בערב את ההתפרעויות של המאמינים. אני
לא הייתי צריך להסתכל בחדשות. זה היה מתחת לבית שלי. כמובן
שמחוץ לשערי הענק המגינים על כל עובדי הפרוייקט. לא היה להם
הרבה דרכים להתנגד. הם זרקו אבנים, שום דבר רציני. טוב, פה ושם
הם היו יורים טיל נץ קטן. אבל השדה המגנטי מסביב לבניין עצר
הכל ברעש חזק שהיה כמעט מנפץ את החלונות. זה היה נוראי, כי אני
הכרתי כמה מהם. ועכשיו הם זורקים ויורים במכוון אלי. לפני שהם
הצטרפו להתפרעויות, היה להם את הכבוד להודיע לי. שאני, באמת,
השטן בהתגלמותו. אני וכל חברי לעבודה. ניסיתי להסביר להם שאני
רק תסריטאי, כותב, מוכשר בעט. אך לא הקשיבו לי. הבנתי אותם.
איך אנחנו בני האדם הרגילים, משחקים את אלוהים. אבל מה אני, רק
תסריטאי, לא יכולתי לעצור כלום. אבל ההרגשה הרעה של חנק לא יצא
מלבי. לא עד היום.

הרגע הגדול הגיע. ראשון בינואר 2110. "3... 2... 1...", כולם
חיכו בהתפעלות, "0... שכפול מתחיל...", אפילו אני הייתי
בהתרגשות, "שכפול סוים...", חלק מהאנשים בכו מהתרגשות, "הצבת
אדם וחווה...". ואז המשפט הראשון ברמקולים, שבשביל אדם וחווה
היה זה קול חזק שבא מן השמיים "בראשית ברא אלוהים את השמיים
ואת הארץ". קריאות תרועה הגיעו מקהל הצופים שסבב את הטלוויזיה,
ואותי. שוב, הרגשת הבחילה הנוראית הזו בלב שלה. "ויהי אור"
השמיעו ברמקולים, הסירו את מגן האור מהשמש כדי שהקרניים יעברו
ויהיה אור. ואכן, היה אור. זה היה כל כך מרשים. כמו לאחר
ניצחון של גלדיאטור בארנות עקובות הדם של זמנינו. כמו הצעד
הראשון על אלפא סנטאורי. כמו זריחת השמש לאחר גשם חומצתי כבד.
לא היו הרבה מילים לתאר את המחזה, ומחזה זה היה. רק המילים
האלה שאני אומר. כי כל השאר היו דוממים. רק הבעות פנים הראו את
השמחה. את השמחה שהאדם העלה את מעמדו. העלה את מעמדו למעמד
אלוהים.

הורדתי את המבטים מהמסך על הכוכב של אדם וחווה כשנשמע "ומעץ
הדעת טוב ורע לא תאכל". העץ שהכיל את כל הידע שהיה צריך כדי
לפתח אבולוציה של 7000 שנה. 7000 שנה ואז להיות כמונו, במעמד
אלוהים. המהנדסים שמו בפרי מולקולות די.אן.אי שישנו את המחשבה
של אדם וחווה. כמובן לאחר שהנחש המכני יפתה אותם לאכול מן העץ.
רק לראות את התמונה של המצלמה שהתמקדה באדם וחווה. הבעת פניהם
כשהקולות נשמעו מהשמיים בשבילם. הם היו במצב המושלם ביותר.
עירומים ואפילו לא יודעים את זה. בעצם בשביל מה הם צריכים
לדעת. ככה טוב להם. אבל לא, כבר לאחר כמה שעות נשמע הנחש מפתה
את חווה. כבר לא תמימים היו. כבר לא היו בעלי לב טהור. לקחנו
את זה מהם. כמו שהאלוהים שלנו לקח את התמימות שלנו.

פסעתי באיטיות אל החלונות. משהו היה חסר לי בתמונה שראיתי. ואז
זה הכה בי. לא היו יותר המאמינים המתנגדים. אף לא אחד. השטח
היה נקי. לא רק נקי מאדם, נקי מכל האשפה ועפר שהיה שם יום לפני
כן. לא הבנתי לאן הם נעלמו. לא העזתי לשאול מישהו מהעבודה,
בזמן שכולם עובדים כל כך קשה כדי להמשיך את הפרוייקט, אחרי הכל
זו עבודה של 24 וחצי שעות ביממה. זה פשוט היה כל כך מוזר.
...ברק...רעם... נבהלתי. זה היה בכלל מוזר, אחרי שבשנת 2078
השתלטנו על מזג האוויר והובטח שלא יהיו עוד תופעות טבע שלא
ניתן לשלוט עליהן. אולי הזניחו לרגע את עבודתם "שולטי השמיים".
כמובן שכך קראו להם על פי עבודתם. שם מוזר מדי, אני חושב שהיה
יותר פשוט לקרוא להם "בני אדם". אחרי הכל זה מה שאנחנו.

אני לא מאמין. רק עכשיו אני מקבל את התשובה על הרעיון שלי.
ששבוע יהיה עשרה ימים. ככה שיתרגלו לבסיס 10 הרבה יותר מהר,
ויהיו הרבה יותר חכמים מבחינה מתמטית מאתנו. אבל כמובן,
באותיות קידוש לבנה ראיתי "שלילי". המנהלים לא הסכימו מפני שכך
היינו מפרים את סדר האבולוציה שהתקיים עלינו. זה בעצם היה הדבר
הכי קשה להם. האבולוציה. לשחזר את מצב בעלי החיים המדויק לאחר
הבריאה. נאלצו לפתח נוסחאות דארווין עד לאינסוף רק כדי להגיע
לקוד הדי.אן.אי של כלב לפני 7000 שנה. נוסחאות שכל אחת מהן
צורכת חמישה דפים שלמים רק כדי לכתוב אותה עם המשתנים. לאחר
הצבת נתונים זה היה יוצא כפול. מדעני המתמטיקה שעבדו על
הנוסחאות האלה, כמובן, היו מתוכנתים גנטית להגיע להבנה מתמטית
מעל לכל דמיון שיכולנו להגיע אליו. אבל הגענו.

הריח המתוק של לחזור הביתה אחרי שלושה ימים ברציפות של עבודה.
אפילו שאין ריח, אתה מריח אותו. לפחות עוד נשארו כמה דברים
למוח לעשות לבד. פתח את המקרר לגלות שהוא ריק, וכל מה שרציתי
זה פרוסת לחם עם מיונז. אבל, לא. לא מאז שהמציאו את המכונה
ההיא. כמו בסרטים של לפני 200 שנה. מכונה שמכינה כל מצרך
שתרצה. אני שונא את הטעם של זה. טעם מתכתי מגעיל. למה כבר אין
אוכל ישן מוכן מהתנור? אוכל טוב שאפשר להכניס לפה בלי לדעת כמה
מולקולות של כל חומר יש שם? שוב אני מזדהה עם המאמינים. מן
הסתם הם התנגדו גם למכונה הזו. ומן הסתם שהמכונה מכינה אוכל לא
כשר רק בהנפת פקודה אליה. לאחר כל המחקרים, שהראו שאוכל כשר
בריא יותר. אין זה חשוב כבר, אפשר ללכת לבית החולים הגנטי, שם
כבר יטפלו בכל בעיה שלך. ככה הוציאו את הטעם לחיים, את היום
חופש מהעבודה כי היית חולה במקצת. או שסתם לא היה בא לך לבוא
היום, או פגשת בחורה נחמדה בערב שלפני. פעם הייתי באחד הכפרים
האלו. של יהודים, שלא מוכנים להיכנע לטכנולוגיה. הם חיים ללא
חשמל, ועוד חיים מצוין. אפשר היה לחשוב שיהיה להם קר בחורף וחם
בקיץ. אבל האמונה שלהם מגנה עליהם. שום שדות מגנטיים. שום
כיפות ענק של זכוכית מעל עריהם. כשמגיע הגשם, הם מרגישים אותו.
כך גם אני רוצה.

"למה חרה לך? ולמה נפלו פניך" שאלו הרמקולים את קין. בנם של
אדם וחווה. אחרי שהמכונות המעופפות לקחו את מנחתו של הבל אחיו.
כבר ציפו לפי הקוד הגנטי של קין שהוא עוד ירצח את אחיו. כל
הפרוייקט הזה, פשוט נוראי. לשחזר את התנ"ך, להיות אלוהים, האם
זה באמת מה שהתכוונו אלה שיצרו אותנו? כל העניין הזה פורר את
המרצים והפילוסופים בכל העולם. לא היה יותר ויכוח אם אלוהים
היה ישות או בני אדם. התשובה הייתה כתובה בתסריט שאני עצמי
כתבתי. או בעצם האלוהים הקודמים לנו כתבו. ואפילו הקודמים להם.
והנה, עכשיו על המסכים רואים את קין רוצח את הבל. ואם כך היה
באמת לפני 7000 שנה? ככה באמת היה כנראה. הרי לא יכלה ליפול
טעות בנוסחאות דרווין הלוקחות חמישה עמודים כל אחת. ואם כן,
קין לא היה רוצח את אחיו, אלא מחבק אותו. וחבל שכך.
עברו שנים, אבל אני עדיין באותו הגיל. כמו כל שאר העובדים
בפרוייקט. המנהלים לא יכלו להרשות לנו להזדקן. יותר מדי סיכון
בעניין. אבל עכשיו יש את נח. ואנחנו צריכים להפיל מבול על הארץ
שם בכוכב. כמובן שזו לא בעיה, שולטי השמיים כבר הכינו הכל.
לחיצת כפתור אחת וכל העולם שם נהרס חוץ מנח ומה שלקח אתו. אני
כבר לא יכול להסתכל במסכים. לראות את כל שאר בני האדם מתים. מה
האלוהים שלנו חשב לעצמו? שהוא יכול ככה להשחית את האדמה. מה
אנחנו חושבים לעצמנו שאנחנו יכולים. "3... 2... 1... 0... מבול
התחיל" נשמעה ההודעה מהמחשב הראשי. זה היה נראה כמו טילי גשם
שנפלו על האדמה. כמו הסערות על כוכה דלטא-ביטא-4675. סערות
אינסופיות שאין להעריך מתי יפסקו ומתי התחילו. על מה אני מדבר,
רק לפני עשר שנים מצאו את הנוסחאות לזה.

שוב אני מוצא את עצמי מסתכל מהחלון למטה. מחפש את המאמינים. כך
שלפחות אני אדע שמישהו מוכן להגן על מה שצריך להיות. אבל לא.
אף אחד. רגע, אני רואה שם מישהו... "בלאקווינג, מישהו מבקש
לראות אותך ליד השער" אמר לי השומר של השער למטה בטלפון. כמובן
ירדתי מהר, נרגש, לא מבין מה הוא רוצה ממני. בכלל לא מבין
כלום. מעדתי בכמה מדרגות, נפלתי על ראשי חזק, אבל זה לא הפריע
לי להמשיך בדרכי למטה. לא העזתי לרדת במעלית, אני מנסה כמה
שיותר להתרחק מהנעת האפס - מנוע שמעביר אותך ממקום למקום ללא
ממד הזמן. בלובי הבחינו על הכתם דם בראשי וישר קיבלתי פלסטר
קטן. יצאתי מהדלתות בהליכה אל השער. שוב פעם ברקים מוזרים לא
הגיוניים. הגעתי אל השער.

"יום הדין קרב" אמר לי המאמין. ראיתי שהוא אחד מהם לפי התלבושת
הלבנה. לבנה צחורה כשכל שאר העולם כסוף מתכתי. "יום הדין קרב"
הוא חזר על דברו. "אני לא מבין" עניתי. "יום הדין קרב". מהדהד
לי בראש, איך שהוא אמר את זה. כאילו זה מכוון ישירות אלי ולא
אל כל העולם, לא אל הכופרים. אלי. אמרתי שאני חולה, לא האמינו
לי ואמרו שיכלו לתקן את זה, אבל לא הרשיתי. הייתי חייב לחזור
הביתה. כשאומרים לך כזה דבר, אתה לא יכול לשכוח או להעמיד פנים
שלא שמעת. אבל הייתי חייב, להעמיד פנים זאת אומרת. זה היה משפט
כבד מדי בשבילי, הייתי צריך לשבת מול אח ולחשוב על זה. אח
חשמלי כמובן, החברה לא מרשה אח אמיתי. "יותר מדי סיכון בזה" הם
אומרים.

לפתע השמיים נבקעו, הגיחו צורות אור משונות לבנות. כמו בסרטי
רוחות משנות האפלה של עידן ה 2000. שדות המגן נפתחו על עוצמה
מרבית, אך הם עברו דרכיהם כמו רוח דרך עץ. קולות כמו מרמקולים
חזקים יצאו ואמרו "יום הדין הגיעו". כמובן שאני התחלתי להבין
מה קורה כאן. אכן יום הדין הגיע. יריות אור לבן לכל מקום, הכל
נופל ומתמוטט. כל הבניינים בעלי האלף קומה יורדים למטה, למטה,
צונחים. אנשים צורחים בכל מקום מפאניקה שאין לתאר במילים
המוכרות לכם. הבעות הפנים של אבדן יכולת לעשות משהו. כל המדע
שגילינו לא עוזר לאף אחד, שום נוסחא מתמטית לא תעזור.

לפתע קמתי. אני חושב שהתעלפתי או משהו. אבל אני לא בבית. אני
על ספינה ואני לבד. הכל מסביב מים, וגשם יורד מהשמיים המלאות
בעננים אפורים עד אין ראות מעבר. קרני האור מתאמצות לעבור דרך
העננים האלו, ורובם לא מצליחות. לפתע נפסק הגשם. אני אפילו
רואה קשת בענן. רגע, המראה הזה לא מזכיר לי משהו?