פאב, מוסיקת רוק רועשת, הרבה תופים, הרבה סיגריות אדומות,
זריקת ניקוטין ישר לריאות. זה כבר בשלב שזה מתחיל לכאוב. אבל
אני ממשיכה. הרבה אנשים, את רובם אני לא מכירה. רובם אנטיפתים.
כל אחד סגור בתוך הבירה שלו. ואולי שניים סגורים בתוך הבירות
שלהם ביחד. מה שגם מאוד מעצבן אם הם לא מאותו מין. כי אני לא
במקומם. השולחן מלא בכוסות ריקות, קליפות ריקות של חומר משכר,
מנתק, מנותק, מנותקת. והמלצרית אנטיפתית יותר מכולם. מגעילה
ברמה בלתי נסבלת. קיבלתי הודעה שהתקשרו מאיזה חנות לבנק שלי
ואמרו ששכחתי שם משהו. ידעתי שזה הארנק שאיבדתי לפני 10
חודשים, בו היה נמצא השיר הראשון שכתבת לי. התקשרתי לבנק, אמרו
לי להתקשר לחנות. התקשרתי לחנות והם אמרו שבדיוק אתמול הבוס
זרק את זה לפח כי כבר נמאס לו שזה שם. אחרי 10 חודשים שכבר
השלמתי עם האובדן, מפיחים בי תקווה והיא נגוזה. ושוב אני חווה
את תחושת האובדן. מוסיקת הרוק הרועשת השתנתה לשירים שקטים,
רומנטיים, עצובים ואני סינדרלה במרוץ אחרי הזמן. היום אני
סינדרלה. ברווזון מכוער בתחפושת של ברבור. מוקפת באנשים ועצובה
כל כך. כי הנסיך לא פה. אני לא רוקדת את הריקוד האחרון איתו
בנשף. אבל אני אחזור. כמו מוסיקת תופים.