דנה היא לא הילדה הכי יפה בביה"ס... היא גם לא הייתה הכי
מקובלת או חכמה, אבל אני אהבתי אותה. אני זוכר שכל יום הייתי
קם בבוקר כולי נרגש ללכת לביה"ס רק כדי לראות אותה. תמיד פתחתי
לה את הדלת, תמיד שילמתי עליה, תמיד דיברתי איתה בצורה היפה
ביותר שיכולתי ותמיד... תמיד אהבתי אותה. בערבים נהגנו לשבת על
גג הבניין הנטוש ליד הקניון במשך שעות ולדבר... רק לדבר. ביום
ה- 4 חודשים ליחסינו דנה התקשרה והודיעה לי שהיא צריכה לפגוש
אותי על הגג. ידעתי שהיום הוא היום, היום שאני ודנה סוף סוף
נממש את יחסינו, דבר שייחלתי לו כ"כ הרבה זמן. החלטתי שצריך
משהו כדי לחמם את האווירה אז עברתי על הדיסקים שלי והכנתי אוסף
של כל מני שירי אהבה דביקים ומטומטמים שהיא אוהבת כ"כ ,לקחתי
מהוריי את בקבוק היין שהם שמרו לחתונה שלי וחיכיתי לערב.
הגעתי לגג חצי שעה לפני המועד המוסכם והתחלתי לחבר את המערכת
שלי לחשמל, פרסתי שטיח על רצפת הבטון הקרה ומלאת החצץ והנחתי
באמצע את בקבוק היין. דנה הגיעה באיחור של כ- 10 דקות ומרוב
אושר בכלל לא שמתי לב להבעת הפנים העגומה שהייתה לה. באתי לחבק
אותה אבל היא צעדה צעד אחורה ואמרה "חכה דני... אני חייבת לדבר
איתך על משהו...". עשיתי פרצוף מבולבל והיא המשיכה מיד "אתה
יודע שאני באמת אוהבת אותך ושאני לא הייתי פוגעת בך לעולם
אבל... אני חושבת שזה נגמר ביננו...". יצא לי לחשוב מדי פעם על
הרגע שבו ניפרד ותמיד תיארתי לעצמי שיהיה לי פרצוף של איזה
כלבלב עצוב אבל במקום זה מילאה אותי הרגשה אחרת... הרגשה
שמעולם לא חוויתי. בזמן שהיא זיינה את השכל על כל הסיבות
שעלינו להיפרד הורדתי את ראשי ובמחשבותיי עלו כל אותם פעמים
שהיא הבריזה לי לטובת החברות הפוסטמות שלה... כל אותן פעמים
שהיה לה מצב רוח רע וכשניסיתי לעודד אותה היא הוציאה הכל
עלי... כל אותם פעמים שאמרתי לה שאני אוהב אותה ובמקום לומר את
אותן מילים רכות חזרה הכלבה ציחקקה לי בפנים... "למה סבלתי את
כל זה?!" צעקתי לעצמי בראש "היא לא ראויה לאהבה שלי!". הרמתי
את ראשי וראיתי שהיא עדיין מדברת ובין משפט למשפט מנסה להסביר
כמה היא באמת אוהבת אותי ושזה בגללה. "תשתקי כבר!!!" צעקתי
עליה, "את אף פעם לא אהבת אותי..." סיננתי מבין שיניי. "על מה
אתה מדבר?" היא הסתכלה עלי במבט מפוחד. נהניתי מהמבט הזה...
נהניתי מהתחושה הזאת שעד אז מילאה כל ס"מ בגוף שלי. מרוב זעם
ואקסטזה חפנתי בידי את חולץ הפקקים ותקעתי אותו בחוזקה לתוך
חזה. אותו חזה שפעם חלמתי עליו היה מלא בדם... דם האהבה
המרוסקת שלי. היא התחילה לצרוח ולבכות... "למה אתה עושה את
זה?"... "בבקשה, תפסיק!". "דיברת מספיק" אמרתי בחיוך מאושר
בזמן שהעברתי את חולץ הפקקים על גרונה ואז בתנועה חדה אחת
פתחתי אותו לרווחה. היא ניסתה לחרחר משהו כמו "בבקשה עזור לי"
אבל לא שמעתי אותה, אוזניי התמלאו בצלצולי פעמונים וכינורות
אשר ניגנו לי ולאהובתי את השיר הסופי שלנו. הבטתי לשמיים
ושאגתי שאגה גדולה ומשחררת... מעולם לא הרגשתי יותר טוב.
כשהורדתי את עיניי ראיתי אותה... שוכבת על השטיח... חסרת
חיים... חסרת אהבה... חסרת כל... אם רק הייתה מרגישה כלפי את
אותם רגשות מדהימים שהרגשתי כלפיה...
מאז אותו לילה אני אדם אחר. לא עוד ילד בעל אישיות מצומקת
ונוכחות מצומקת עוד יותר. באותו לילה נולד דני חדש, דני שתופס
את החיים בגרון ומוצץ את כל הדם. אבל כל ערב אני עדיין עולה
לאותו גג בניין נטוש לבקר את רונית, לשבת איתה ולדבר... רק
לדבר.