"המוסריות היא אינסטינקט העדר של הפרט."
פרידריך ניטשה
"What is morality in any given time or place?  It is what
the majority then and there happen to like, and immorality
is what they dislike."
Alfred North Whitehead

אין ברצון הכותב שיאשימו אותו בהסתה לפשיזם או אידיאולוגיות
אפלות מעין אלה. אף שברור כי הכותב יוצא נגד אלה, בהבהרות
חוזרות ונשנות וכן בנימה הכללית העולה מן המאמר והיא כי אין
צידוק מוסרי לשלטון המרכז בידיו סמכות-על, היה ברצון הכותב
לבאר בנושא זה אף יותר.

אידיאולוגיות טוטליטריות, משמע המחזיקות באמת מוחלטת והכופות
אותה על המון האזרחים, טענו מאז ומעולם כי יש בידיהן מפתח
הקסמים, אשר פותח דלת לעולם טוב יותר, ואם לצורך כך נדרש אדם
לוותר על הנורמות המוסריות המקובלות בחברתו, אזי זהו מחיר
שאפשר לשאת בו. ברם, ניטש הדיון כאן באשר למוסר האנושי, מהותו
והאפשרות לוותר עליו, על-מנת לקדם פרוגרמה פוליטית או כל רעיון
אחר, הנוגע לכלל או לפרט.

באו ויבואו עוד פילוסופים הטוענים כי המוסר הוא הסולידריות
הכלל-אנושית, סולידריות אשר אין ממנה סייג, וכן שכל אדם באשר
הוא אדם נושא בלבו את ניצוץ המוסריות (עקרון זה מזכיר מאוד את
ה"ניצוץ" של הגנוסטיקנים), המתבטא בערכים דוגמת ערך חיי אדם,
המשפחה וכיוצא באלה. מכאן אפשר להסיק כי אדם המוכן לקפח מוסכמה
מוסרית ממדרגה ראשונה מוותר על אנושיותו, משמע מאבד את צלם
אנושיותו. מנגד, באו ויבואו פילוסופים אחרים הטוענים כי ערכי
המוסר מבוטלים כל ערך מעשי, שכן, כאמור, הם רק מגבילים את
האדם, בתור פרט ובתור חלק מן הכלל, בדרכו אל האמת הנכספת שמפתח
הקסמים מוביל אליה.

יצוין כי ויכוח רעיוני זה בעינו עומד אף בימינו, שכן שתי
מלחמות עולם מלאות קטל ודם לא הובילו את האנושות לידיעה או
לתובנה שיאפשרו להם להתגבר על בעייתיות המוסריות, או העדרה.
כיום, כמו בעבר, קיימת הטענה כי אלימות היא הדרך ליישוב
קונפליקטים, וכי אם נדרש ויתור על מוסכמות המוסר על-מנת להשתמש
במפתח הקסמים, יש לעשות כן.

הכותב יציג להלן את דרכו הרציונאלית של האדם החושב להתמודד עם
הבעיה שהועלתה לעיל. ברם, קיימות אלטרנטיבות אחרות לקיומו של
האדם החושב. ראשית, אפשרית האלטרנטיבה האי-רציונאלית, משמע
דחיית הצורך בהגיון והתקיימות באמונה מיסטית, בלתי-רציונאלית
בעליל. בדרך זו מוצאים אנשים רבים את המשמעות לכאורה אשר כשלו
למצוא כאשר תרו אחריה ברציונאליות. שנית, אורבים הניהיליזם
והאנרכיה, האגואיזם המוחלט, והעדר כל ערכים מוסריים פרט לערכים
המקדמים את נוחותו האישית של האדם בתור פרט בלבד.

ברם, שתי הגישות אינן מקובלות על דעתו של הכותב. למעשה, האדם
החושב נאלץ לקבל את ההחלטה באשר להתנהגותו האנושית בתוך עדר של
זאבים. הכותב סבור כי על אדם זה לקבל את המערכה המתגוננת של
האדם החושב. משמע, משום שפציפיזם אינו אלא העדר אידיאולוגיה
שתעמוד למול העדר המוסר, קיים הצורך בהתגוננות, לעתים אלימה,
למול סכנת ההכחדה הנשקפת מעדר הזאבים. יתר על כן, אין לאדם
ברירה אלא לשבת בקרב הזאבים ולהגן על עצמו, שכן אין הוא יכול
למצוא לעצמו חברה "צודקת" יותר, ובכל מקום אליו יפנה יעמוד
מולו שוב עדר זאבים, אולי גרוע אפילו מקודמו. ברם,
האידיאולוגיה המתגוננת אינה ויתור על כלל ערכי המוסר באופן
גורף, אלא אמצעי להגן על אותם ערכי מוסר מפני אנשים שאינם
חולקים מוסר זה ואינם מוכנים להתפשר מולו בדרכים בלתי-אלימות
(שכן אם ניטש ויכוח רעיוני-תיאורטי בלבד על-אודות ערכים
מוסריים, לא מוצדק הויתור על ערכים מוסריים על-מנת למגר את
חילוקי הדעות, שכן אין נשקפת מחילוקי הדעות סכנת קיום ממשית
לאדם המייצג את המוסריות בדיון). כלומר, מול זאבים צמאי-דם אשר
המוסר שלהם הוא העדרו, נדרשת ההתגוננות האלימה, הכואבת
והקטלנית, למול איום ההכחדה.

עם זאת, מדוע אין האדם הנוקט בגישה זו מוצא עצמו בצדם של
הזאבים עצמם, שכן ויתר על ערכים מוסריים מסוימים על-מנת להשיג
מטרה זו או אחרת? זאת, ראשית, משום שהטעם למעשיו היה ההגנה על
ערכי המוסר ועל עצמו מפני אלה שאינם מכירים במוסר; ושנית, משום
שאין האדם החושב רואה עצמו עליון לאחרים, בין אם חולקים את
המוסר שלו ובין אם לאו, והוא נותר אדם ראשית לכל, גם כאשר עוטה
את עור הזאב שמן העדר.

האדם החושב (משמע, לא אדם שספג אידיאולוגיה על-דרך דמגוגיה
זולה) המוותר על המוסר כליל על-מנת להשיג אי-אלו מטרות אינו
אלא אדם שהתייאש מן הקיום בחברה האנושית, עד כדי שאין הוא
מסוגל לקיים עצמו בו-זמנית עם בני-אדם אחרים, מבלי להשתמש
בתוקפנות אלימה. למעשה, אדם זה מבתר עצמו מן החברה, שכן הוא
מוותר על עקרון הקבוצתיות והחברתיות האנושית (משמע, האיחוד עם
אנשים עוטי-אור-זאב כמותו) שאליה הגיע עוד האדם הקדמון כאשר
עמד בפני סכנת כיליון מידי הממותה.