New Stage - Go To Main Page

נעמי אלומים
/
נעמי - חלק שלישי

באותם ימים לא יכולתי להניא את מחשבותיי מבנים. אני לא יודעת
אם הייתה זו ההערה של אמי שהזכרתי קודם שגרמה לי לתהות כל העת
כיצד אנהל את חיי, הרי צריך להתחתן עוד מעט ולהוליד ילדים,
להמשיך את הדור הארור. עברתי בקפידה במוחי על כל אחד מתשעים
ושניים הבנים בשכבה, אין צורך לומר שפסלתי את כולם, כל אחד
מסיבותיו שלו, וכיוון שההצעות לא זרמו אליי באופן שלא אוכל
להיענות לכולן בבת-אחת, הטרחתי את עצמי במחשבה האם עליי לעשות
דבר מה בכדי להתנסות שוב בקשר עם בחור. אני זוכרת שהייתה זו
אחת הפעמים היחידות בחיי שהשתמשתי במראה בחדרי שלא במטרה, זולת
התבוננות. כמובן, הייתי מרוצה משראיתי, וסברתי שההר לא יבוא
למוחמד ולכן עליו לחכות שמוחמד יבוא אליו. פתחתי את מחברת
ההיסטוריה ובכתיבת התשובות לשיעורי הבית השכחתי מחשבותיי מעליי
ולא הטרידו אותי עוד.

לימים נתברר שהדודה מרים צריכה להתאשפז לראשונה בחייה בבית
החולים, כדי לעבור את ניתוח הסרת הקטרקט. ידעתי שאין זה הגיוני
שנדרש אשפוז של ממש, ועוד במחלקה הגריאטרית, על מנת להסיר את
הקטרקט, אולם לא שאלתי את הוריי כי חשבתי שאם אינם אומרים לי
הרי מובן מאליו הדבר, שהם מניחים את הדודה מרים לנפשה בבית
החולים ואינם מתכוונים לטפל עוד בחוליה. לא הבנתי מדוע זנחו
אותה, שכן לא גרמה להם כל טרחה מיוחדת, והייתה מרבית הימים
יושבת על הכסא בסלון, נעלמת באיטיות לחדרה כאשר זרים נכנסו
הביתה, רוקמת בידיה ומישירה מבטה אל נקודה דמיונית, ולא זעה
ממקומה. כנראה שהשיחות אתה, שאימא הפכה אותן לחובה של ממש
בשביל עצמה ובשביל אבא, היו משעממות די הצורך בשבילה, ובמקום
להפסיק להטריח עצמה ואת הדודה מרים במנהג שעבר זמנו מבלי
שהתחיל, החליטה לפטור את הדודה מרים מנוכחותה.

לא שמעתי על התנאים שהדודה מרים קיבלה בבית החולים, מה גם שאבא
נתן לצוות הרפואי את מספר הטלפון הסלולארי של אימא, וכיוון
שבדרך כלל הייתה שוכחת אותו מונח בתוך מגירה, לא היה סיכוי רב
שנפש חיה תשמע את הצלצול מהדודה מרים, בין אם חיובית הבשורה
ובין אם לאו. סביר להניח שאימא לא ביקרה את הדודה מרים בזמן
שהותה במחלקה, מה גם שאילו ביקרה, בוודאי הייתה אומרת, בעודי
פוסעת לידה בנחישות לעבר חדרי, סותמת את אפי שלא לחוש את ריח
עשן הסיגריות העז שאפף, בדביקות ולחלוחיות מסתורית, אף את
הפינות המאווררות ביותר בבית, אפילו זמן רב לאחר שיצאה הסיגריה
ואפילו אימא יצאה אחריה. קשה לי לדון ולשפוט את מעשי הורי
בתורת מוסריים או לאו, אני לא סמכות מוסרית לשפוט ולא מכירה
מקור לסמכות כזו. אני יודעת שהסעד מונח בידי המדינה, וכיוון
שעלתה לארץ פחות משנה קודם לכן, עדיין סל הקליטה שלה בעינה עמד
ולא נתבזבזה ממנו ולו אגורה שחוקה אחת, המחלקה הגריאטרית בבית
החולים בוודאי יכולה הייתה לאשפזה שם עוד שנים לא מעטות, ככלות
הכל. אלא שהדודה מרים לא נתכוונה זמן רב להישאר יתומה מביתה,
מסיפוריה ומרקמתה, ומשכבה במיטה וודאי היה רווי איזה חולי,
אפילו המדומה, שכן את ניתוח הקטרקט לא עברה, וכחודש לאחר
אשפוזה קיבלו הוריי מכתב מהבנק לכבוד יורשי מרים גייסינסקי
ז"ל.

לא התכוונתי בדבריי להתמקד בדודה מרים, שכן התגברתי על מותה
מהר מאוד. הלוויה הייתה קצרה, ואיש כמעט לא הגיע אליה, שכן
לאיש לא נודע עליה. לא נכחתי בה, אבל אני לא חושבת שאנשי חברה
קדישא המרכיבים את המניין ההכרחי לקריאת התפילה ונשיאת הגופה
הכירו את דודה מרים, או ידעו להכיר אותה, ואפילו אם רצו להכיר
אותה לא יכלו בכך. למחרת נשתכח זכרה מלבבות כולנו, ורק מרטט
קיפולי עפעפיה של סבתא ניתן היה לשער שיזלגו מעיניה הדמעות, אך
לא היו אלה דמעות של כאב ועצב, אלא דמעות של התרגשות.

סבתא בוכה תמיד, ולא חשוב מאיזו סיבה, אפילו אומר לה בטלפון
שאימא מעשנת מתחילה לבכות, או שאבא עוד טרם חזר מגיחתו לחוץ
לארץ, ובכלל האשימה אותו שלא גר אתנו עוד אלא מאוהב בעבודתו
הסודית מכדי שנדע אפילו את מקצועו, ודמעות זולגות מעיניה
ומרטיבות את השפופרת וחזה נסער ומלא כולו, ושומעים את הלך רוחה
כאילו הייתה כאן מולך, הרי זו נפלאה מנפלאות הטכנולוגיה. סבא
לא בוכה אף פעם, אני לא מכירה אותו בכלל כנראה, ולא זכורה לי
אפילו פעם אחת שאמר לי יותר משתי מלים, וגם אלה אף פעם לא מלים
באמת אלא קללה בפולנית או גרוע מכך. בתור חוקרת נפש האדם
בוודאי יכולתי לנחש מה הסיבות לכך, ולכן אימצתי לעצמי תפיסה
סלחנית מאוד כלפי התנהגותו, אך לא יכולתי לסבול כשהתנהג כך ליד
אימא, למשל כשגער בה על שתפסיק לנשוף את העשן לעיניו ובכלל
תעשן כשנפטרה בת משפחה, ואז לא היה בי איפוק כדי לא לאבד את
עשתונותיי ולצעוק עליו צעקות רמות עד אשר הוורידה פדחתו,
עורקיו נתמלאו דם והוא נראה על סף התקף לב, וסבתא בבכי הרגיעה
אותו שיחזור לקונכייתו, וחזר, ושתק.

בכלל לא הייתה הדודה מרים בת משפחה. אינני יודעת מדוע קראו לה
הדודה מרים, כך הציגו אותה בפניי עוד בסיפורים וכנראה שעל
הכינוי הזה צוויתי לחזור על ידי הגורל, ולא אשתחרר ממנו עוד.
למעשה, הייתה הדודה מרים קרובת משפחה של חברתה הטובה של
סבתא-רבה שלי, ואין זו קרבת דם אפילו, ואם קרובי משפחה זאבים
הם איש לרעהו, הרי קל וחומר אם אינם קרובי משפחה, או-אז מדוע
אירחו הוריי את הדודה מרים בביתם במשך כמעט שנה תמימה, עד יום
מותה, ועוד זימנוה עד הלום והשתתפו בהוצאות כרטיס הטיסה?
הרהרתי בהוריו של תומר, הם היו רחוקי משפחה לאימא של מיכל, ואף
פעם לא הסתכל תומר בעיניה של מיכל אלא בזלזול והיא דיברה עליו
רק כעל מטרד, זוכרת אני כיצד ייעצה לי לצאת אתו כדי להיפטר
סופית מחיזוריו. אני חייבת לציין שעצתה אמנם פעלה היטב, תומר
לא הציק לי עוד מאז ולעולם, ואני בחרתי להיות ידידתו ואף רציתי
בכך אולי יותר ממנו.

את הדודה מרים הוריי זימנו ארצה לאחר ששמעו כי נותרת לבדה
בעירה, בפולין או שבאוקראינה, משום שקרוב משפחתה אצלו התגוררה
נפטר ואלמנתו שנאה את הדודה מרים שנאה עיוורת ורק לגרשה במטאטא
לא גירשה, אולם מיררה את חייה כך שאפילו את רקמתה לא נתנה לה
לרקום ואת כבוד המתים של משפחתה לא נתנה לה לכבד. אני לא חושבת
שהוריי פעלו מתוך חמלה אמיתית, במיוחד אימא, אלא מתוך רצון
להיראות בפני הכל כצדיקים בסדום, המצילים נפש היכן שאבדה עליה
התקווה. ואמנם בארץ כמעט איש לא הכיר את הדודה מרים, אבל מחוץ
לארץ, מגרמניה, מפולין, מארצות הברית, מאוסטרליה הגיעו מכתבים
מלאי דמעות תנין המבכות את גורלה המר של הדודה מרים. נקל
לאנשים להתפעל ממעשיהם הטובים של אחרים, אבל כאשר מגיעה שעתם
למעשה כזה, שקטים הם כשם שחשוך הוא לילה של ירח נולד. ואילו
הדודה מרים הגיעה ארצה בלא תלאות מיוחדות, נכנסה לביתנו כאילו
התגוררה שם תמיד, ולפני שאכלה, לפני שסידרה חפציה בחדרה, לפני
שהספיקה אפילו להחליף מספר מלים עם בני הבית, התיישבה על הכסא
בסלון שהפך למושבה הקבוע, הוציאה את רקמתה מתיק הצד הבלוי
ונראה הדבר כאילו הגיעה, שוב, הביתה.

ארוך היה מושבה של הדודה מרים ועל שיחתנו השנייה כבר סיפרתי,
בראשונה התקשיתי להיזכר. הצעתי לשחק דמקה עם האישה הזקנה, בלא
ספק בלבי שאנצח, שכן נחשבתי לשחקנית המצטיינת בשכבה כולה,
בהפסקות היינו יושבים ומשחקים דמקה על לוחות שחמט מהארון שליד
חדרה של המנהלת. אלא שהדודה מרים לא התקשתה כלל, אפילו חרף
הקטרקט המסתיר את ראייתה בעין אחת, להביס אותי בחמישה משחקים
רצופים, ולמרות שלא אחת רימיתי ושיניתי את החוקים לטובתי,
כאילו נחרץ גורלם של קרבות אלה לטובתה.

כבר לאחר מותה מצאתי בדבריה שנותרו אחריה שאימא עמדה לשלוח
לקרובי משפחתה בפולין תעודה ישנה ובלויה, ובסיוע מילון
פולני-עברי שמצאתי באינטרנט פענחתי את תוכנה להיות תעודה
המציינת את הענקת דרגת אמנית פולנית לדמקה רוסית למרים
גייסינסקי, בת שלושים וארבע. לא הבנתי מדוע בחרה להתעלל בי אז
במקום לציין מיד שאני לא יכולה להתחרות בה. אז, תפסתי את
הדברים ככישלון אישי שלי, באותו יום אפילו סירבתי ללמוד למבחן
שהתקיים למחרת, ושרק במזל שהיה לי הצלחתי להעתיק את התשובות
הנכונות מזה שישב לידי, ואת כל זאת יכלה למנוע לו היו לה
ההגינות והיושר לומר לי על הרקע שלה במשחק. בכלל, אני מספרת על
השיחה אולם רק מלים מספר החלפנו במהלך אותם משחקים, כשהסברתי
לה את החוקים הנכונים לדעתי, והיא עצמה העירה רק פעם אחת, דבר
שלא זכרתי אחר כך, בוודאי מפאת חוסר חשיבותו והעדר הקשרו
המשוועים.





<<
נעמי - חלק רביעי
:אבה קלחה
נעמי - חלק שני
:םדוקה קלחה >>
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/1/02 1:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה