מיכה לא זז. הוא יושב שם באותה פינת רחוב על אותו ספסל שבור עם
אותו הדיסקמן הישן הזה שלו, שאין בו אפילו בולם זעזועים
(ובמחשבה שניה בשביל מה אדם שלא זז צריך בולם זעזועים?) ובו
מתנגן אותו האלבום כבר יותר משנתיים. מיכה מסתכל בעוברים ושבים
ובונה להם סיפורי חיים שלמים. זה כבר הפך לתחביב והוא אפילו
טוב בזה. מי היה מאמין שמיכה אי פעם יהיה טוב במשהו. הוא חושב
לעצמו כל מיני מחשבות על ספרים שקרא ושירים ששמע. ומנסה לתרגם
את המחשבות האלה למילים, אולי גם הוא יכתוב ספר או שיר. אבל מה
שיוצא זה קשקוש מבולגן וחסר משמעות. בראש זה נשמע הרבה יותר
עמוק.  ואז מיכה מדקלם את המילים של השיר שהלהקה שבאלבום
ניגנה. הם שרו והוא דקלם. נשמע לאחרים כמו רובוט. נראה כל כך
חסר רגש וטיפש, אבל בפנים חכמה ורגש עצום שמיכה לא מצליח
להוציא החוצה. וטל בא, ומתיישב על יד מיכה. חושב לעצמו שהוא
העליון והעמוק מבין השניים. לא מתאר לעצמו את גודל המטען שמיכה
נושא עמו. כנראה שגם לעולם לא ידע, כי מיכה לא מסוגל להוציא
החוצה. הכל בפנים ולמרות הניסיונות החוזרים ונשנים מיכה לא
יכול להוציא החוצה. ומיכה מרגיש שהוא הולך להתפוצץ וחייב
להוציא החוצה אבל הוא לא מצליח. והוא שוב מדקלם את המילים של
השיר והוא שוב מנסה להוציא את המחשבות על הנייר וכלום לא קורה.
הכל נשאר בפנים ומיכה נחנק. ולמיכה אין אוויר ומיכה רוצה לצאת.

וטל מביא צבעים. וטל מצייר ילדה עם גיטרה. ומיכה מסתכל ופתאום
כל החיים שלו רצים לו מול העיניים. ומיכה דוחף את טל וטל נופל
על המדרכה ומיכה חוטף את המכחול ומיכה מצייר ילדה עם גיטרה
וילד ואיש ואישה וספסל ולהקה ומילים ואהבה ומיכה מצייר מחשבות.
והחבל שכרוך מסביב לצווארו של מיכה משתחרר. ומיכה מצייר
מחשבות.