קפצתי. לא ידעתי מה מחכה לי למטה. אולי שום דבר חוץ מהמדרכה,
או אולי חיים אחרים לחלוטין. אולי טובים, אולי רעים, פשוט לא
ידעתי. אבל דבר אחד ידעתי - שאני חייב לקפוץ. אני חייב שדבר
אחד יצליח לי בחיים, ואותו דבר יהיה הקפיצה הזו. לא מצאתי לי
שום סיבה לחיים, אז בחרתי במוות.

עמדתי על הגג של הבניין שלי, וירד גשם. הנפילה תהרוג אותי, את
זה גם ידעתי. ניסיתי לדמיין איך זה ירגיש, הרוח בפנים, ההרגשה
הזו שהאיברים הפנימיים שלך מנסים לעוף לשמיים, בעוד הגוף
החיצוני נכנע לכוח המשיכה ונופל למטה, למטה.
עמדתי על הגג הזה, הגשם מצליף בי טיפות גדולות ורטובות, מחזיר
אותי לכשהייתי נער והייתי אוהב להסתובב בחורף ללא מטריה.
הרוח בפנים שלי, מכה, מקפיאה. אצבעות הידיים שלי חמות ואדומות,
והפנים רותחים. הגוף עושה מאמץ עצום בשביל לחמם את עצמו,
ואפילו לא יודע שחבל על המאמץ. החום החיצוני של הגוף לעולם לא
ישתווה ללהבה שבפנים, בוערת, מאיימת לשרוף ולהשמיד. והגשם, הוא
לעולם לא ישתווה לסערה שבתוכי. והסערה, והלהבה, שתיהן מאיימות
להתפרץ כל שניה ואז, אני יודע, אני חייב.

התכוננתי. עצמתי את העיניים, פתחתי את הפה ושתיתי את טיפות
הגשם האחרונות בחיי. אמרתי שלום לגשם, שאני כל כך אוהב. הגשם,
שהיה לצידי כשאיש לא היה. שדיבר אליי וניחם אותי בלילות של
בדידות, בנסיעות עגמומיות באוטובוסים, ברגעי הקשים. הטעם של
הגשם היה מלוח מדי, לכן הבנתי שלפי נכנסו גם דמעות. תהיתי על
שום מה הדמעות, והרי הסוף יבוא בעוד שניות ספורות.

קפצתי. באותן שניות של הנפילה ציפיתי לרגשות חרטה, אך לא
הרגשתי דבר מלבד הגשם. הגשם. עפתי בין הטיפות. הלוואי והייתי
יכול לנצור את אותם רגעים לעד. הלוואי והייתי יכול למתוח אותם
על גבי שנים. הייתי מלאך, עפתי.

אבל מלאכים לא נופלים לבסוף, ואני נפלתי. מה שלא הייתי נותן
בשביל להצמיח כנפיים רגע לפני הנפילה.


רק שהכנפיים שהצמחתי באו רגע אחרי.


ריחפתי למעלה, את אותו מסלול שנפלתי, שנראה שעשיתי שנים רבות
לפני כן. אך זה היה עניין של שניות. ראיתי אותי, איברים פרוסים
ומרוסקים על המדרכה הרטובה. אנשים ספורים, אותם אנשים
שמסתובבים בחוץ בימי גשם שכאלה, מתאספים סביבי לראות מה קרה.
לא הרגשתי יותר את הגשם או את הרוח. הרגשתי קור, נעים ולא
מכביד. הכל מסביבי נראה בהיר ובוהק, ושמעתי מוזיקה מרגיעה,
שאותה לא יכלתי לזהות. חסר לי מגעו של הגשם. עפתי למעלה, למה
שאולי יהיה עולם יותר טוב בשבילי.
אבל הגשם.

המשכתי לרחף למעלה, לאט, עד שהגעתי. כפי שכבר נכתב בכל
הסיפורים והאגדות - מקום גדול, לבן, עם רצפת עננים עבה, רכה
וצמרירית, שכל דריכה בה נותנת הרגשה של חמימות. כמו צמר גפן.
היו שם עצים בהירים עם עלים זהובים שנשרו כל הזמן, לאט לאט,
ולא נגמרו. ילדים קטנים ונשים קטנות ישבו על שפת האגם, על
שמיכות לבנות, מעל - שמשיות לבנות, וערכו פיקניקים נצחיים.

ניחשתי איפה אני, ומשהו בתוכי אמר לי שיש לי את הבחירה אם ללכת
או להישאר. ידעתי שיש לי רק מספר דקות לבחור.

ספק הלכתי ספק ריחפתי, שוטטתי במקום. האגמים נצצו באור השמש
הלא קיימת, וכשהתקרבתי הבחנתי שעל פני המים צפים פירורים קטנים
של זהב. ברבור עם מקור זהוב השיט ילד קטן על פני הנהר.
מפעם בפעם עברו לידי נשים יפהפיות, מנפנפות בשמלותיהן העדינות.
שולי השמלות נראו כאין סופיים. הנשים מצחקקות לעברי בנועם.

המשכתי לשוטט. גיליתי מבנה גדול עמוס בחדרים. בכל חדר גיליתי
מכל טוב. ספרים, סרטים, משחקים. חדרים מפוארים. כל אותם דברים
שמעולם לא היו לי. כל מה שאי פעם אחשוק בו.

יצאתי מהמבנה והבטתי לשמיים. האם היו אלו שמיים?
הבטתי למעלה. נערה מצחקקת שעברה לידי הסבירה לי שאין טעם. אין
דבר למעלה.
ואכן, רק לבן. ריק.

עצמתי את עיני. אין שמים - אין גשם. כפוי טובה שכמותי, נטשתי
את החבר היחיד שהיה לי בחיי.

"אני רוצה לחזור", אמרתי, וידעתי שמישהו מקשיב. "בחרתי בגשם".






הוקרא בערבמה ה- 39.