פרק א' - אני ולוצי

'אין אדם יודע את יעודו אלא בשעה שהוא מאושר' אומר הפתגם
הקדום, ואני אכן נוטה להסכים. הייתי גם מאושר פעמים לא מועטות
בחיי, אלא שבגיל 24 נטיתי להאמין שעדין לא הכרתי את ייעודי. יש
פיתוי וקסם רב באיזמים ופתגמים מסוגים שונים, הם מציעים לאדם
אפשרות להניח את סט האמונות הפרטי שלו בצד, ככלי אין חפץ,
ולהפקיר את חייו בידי מערכת חוקים מוכנה מראש ופעמים רבות בעלת
היגיון פנימי לא מבוטל. אולם האין בכך כבהפקרת נפשך והיותך
אתה? ולכן, האין בפתגמים ובאפיגרמות הללו משהו הרסני ומכחיד
אישיות מסוג מטיל אימה? שהרי הדאגה הגדולה ביותר בחייו של האדם
היא אולי להשדד מנפשו שלו, שאם אין לו אותה, מה יש לו בכלל.
והנה, העולם כולו, בכפייה החיצונית שהוא מנסה להשליט עליך,
מבקש לשדוד אותך מהיותך, על ידי כפיפת הוויתך לחוקי ההוויה
שלו. תמיד התעניינתי ביכולת זו של אנשים רבים לסתום את אפם
בחוזקה ולהטיל עצמם באומץ לתוך סט מוכן של אמונות ומחשבות.
מעולם לא הייתה לי את היכולת הזאת ולא בכדי היה ג'וזף, אחד
מחברי הטובים, אדם שתולה על לוח השעם בחדרו מאות פתגמים אותם
חקק על לוח ליבו. הוא היה מסדר אותם במחשב, בקובץ מיוחד על מנת
שהכל יהיה מתועד. כל פתגם שעמד להכנס לרשימה, נבחן בצורת
ההתאמה שלו מול פתגמים אחרים. ג'וזף רצה להאמין שרק המעז יצליח
אבל כשגילה שהדבר מתנגד למשפט, 'הפזיזות מן השטן' החליט שהוא
מעדיף את השני. ג'וזף היה פסיכופט. בכל מקרה הניסיון לצור סדר
בשפה מגוחך. אני חושב שהוא הגורם לכל הבעיות הפילוסופיות.
הקונפליקט בין שפה מאורגנת למציאות לא מאורגנת. נו, אני לא
אומר שום דבר חדש. אבל אני חושב שבשפה האידאלית המשמעות של כל
מילה צריכה להשתנות כל הזמן, והיחסים בין המילים גם כן. כל עוד
אנחנו מחפשים היגיון שום דבר לא יקרה. אבל יש היגיון, אבל
פנימי, אבל זמני. נו, אבל משהו חדש תחת השמש?

ככל שהדבר נוגע אלי אני גרתי עם לוצי בחדר אחד. חדר אחד, בגלל
שלוצי סרבה לשלם את השכר דירה שלה.
זה היה כבר סוף יולי, ולוצי עדיין לא שלמה את השכר דירה שלה,
היא פוטרה מכל העבודות בקניון השכונתי ולא היה בעיירה הקטנה
שלנו שום מקום מחוץ לקניון השכונתי. לוצי לא שלמה שכר דירה מאז
חודש יוני. היא שאלה אם היא יכולה לעבור לגור אצלי, אז אמרתי
שבסדר. היא נראית בסדר, אבל זה עדיין לא אומר שהיא יכולה לעבור
לגור אצלי לחודשיים שלמים. לוצי.
ללוצי יש שלושה חתולים וכלב. בעיה שלמה ולא מבוטלת כלל וכלל.
השותף החדש שקיבלנו, דיויד, ביקש שלושים אחוז הנחה בגללם. הוא
אלרגי לכלבים ולחתולים. הוא השותף היחיד שאפשר היה למצוא במקום
הזה. למעשה הוא בא מרחוק, רק כדי לגור בהנחה. דיויד הוא
מוזיקאי. הוא משגע את הכלבים אבל הכי הוא משגע את החתולים עם
הסימפוניות הצרצריות שלו. הסימפוניות שלו נשמעות כמו עכברים
בהיסטריה. הוא כותב מוזיקה לחתולים עכשיו, בטונים שאנחנו לא
יכולים לשמוע, הוא התאהב בחתול של לוצי. דודי קוראים לו, על שם
דוד שלה. חודשיים אחר כך אני ולוצי כבר היינו מאוהבים. זאת
הייתה בעיה, כי לא סבלנו אחד את השני. שני חדרים וחצי ואנחנו
פה שלושה אנשים. היה ברור שיהיו צרות. אם היו שואלים אותי
הייתי מבטיח להם שיהיו אבל אף אחד לא שאל כמובן. כמובן אני
אומר, כי כמובן שלא שאלו.

באותו היום הרגשתי באפיסת כוחות. הייתי באפיסת כוחות כבר כל כך
הרבה זמן שלא יכולתי להאמין שאי פעם היו לי כוחות. ופקפקתי
בזה. זה העציב אותי, כי פעם היו לי כוחות. הם הביאו אותי
להאמין בעצמי ולנטוש את הקריירה שההורים שלי תכננו לי כמהנדס
מכונות. רציתי להיות צייר, צייר יוצר. הערצתי את גוגן. ובעיקר
את הכותרות שלו. כל כך צרפתיות וכל כך יפות. סוג של
אוריינטאליזם צרפתי מתורבת.
חודש וחצי בחדר עם לוצי גרמו לי להיות מומחה ללעיסת קרקרים
איטית. הייתי מסוגל לכרסם קרקר בעל שטח של 4.3 על 2.5 אינץ'
בפרק זמן של 3 שעות. הייתי מסוגל לתת בקרקר כזה בין 600 ל- 700
ביסים. בכל ביס הייתי מוריד שטח של 0.0179 עד 0.0153 אינץ'. זו
הייתה אומנות. כמו לכתוב על גרגרי אורז.

יום אחד לוצי חזרה מהמכולת. זה לא היה מאורע יוצא דופן למען
האמת. היא חזרה מהמכולת מדי יום, אלא שהפעם היא חזרה נרגשת
במיוחד. 'ריקי אמרה שהיא סוגרררת לנו את החשבון'. 'לוצי,
תרגעי' אמרתי לה. היה לה את הקטע הזה שהיא הייתה מתרגשת
ומתחילה לדבר בריש מתגלגלת. 'עזוב אותי, מפגררר. מה אתה
רררוצה'. אם היא רוצה ככה, היא תקבל את זה ככה, החלטתי. היום
אני לא מדבר אתה. כרגיל נשברתי אחרי שלוש דקות.
'הבאת את הקרקרים?'
'אתה והקרקרים שלך', רטנה 'הם על השולחן'.
הבנתי שהיא כבר לא נסערת והחלטתי שזה הזמן לשיחה, הקטע עם ריקי
באמת היה מבהיל.
לוצי ישבה על הספה המרופטת במרפסת והסתכלה בספר טלפונים.
העברתי רגל מעל למסעד הגב, גלגלתי את הגוף שלי כמו חבית על
הספה ונשכבתי הפוך פני כלפי התקרה ורגלי מדולדלות מחלקה האחורי
של הספה.
'היי' אמרתי לה 'מה ריקי אמרה?'
'תפסיק, אין לי חשק לדבר.'
זה מה שהכי שנאתי בה, כל פעם שרבנו לקח לה המון זמן להשלים.
אני יכול לכעוס אולי לכמה דקות, אבל אף פעם לא ליותר מ- 5
דקות. בעצם אני חיי את החיים שלי בלי עבר כמעט. אני לא מסוגל
לחוש טינה. אני מכונת סליחות בלתי שבעה.
'די לוצי, את יודעת שאני אוהב אותך' אמרתי לה וליטפתי לה את
הרגל ביד שלי. ביד השניה נאחזתי במסעד הידיים. הרגשתי שהדם
עולה לי לראש. זה היה נעים.
לוצי הסתכלה עלי לרגע. 'אני שונאת שאתה צוחק עלי. זה גורם לי
להרגיש כל כך לא שווה. אתה יודע שגם ככה אני בתקופה קשה
עכשיו'.
'אז מה, גם אני.' אמרתי וצחקתי כדי להרגיע אותה. הצחוק שלי
הרגיע אותה. היא הביטה לי בעיניים והגישה לי ספל קולה שנח על
השולחן. שתיתי .
'אתה יודע שאתה יפה? אני אוהבת אותך.'
זה היה שקר כפול אבל לא שנאתי אותה בכלל בגלל זה, להפך. לוצי
למדה אותי שהשקר הוא המעשה הכי טוב שעשית בימי חייך. בגיל 24,
לאחר מחלת אבעבועות עקשנית שליוותה אותי לאורך שנתי העשרים
ושלוש כולה ותזונה לקויה המורכבת מ- 400 גרם קרקרים ליום סבל
גופי מהתדלדלות האיברים. זאת בלי לציין בכלל שלא הייתי יפה
מעולם. ידעתי גם שלוצי לא חושבת שאני יפה. אבל לוצי ואני אהבנו
לשקר ביחסים הנפלאים שלנו. הם הפכו את החיים לנסבלים פי כמה
וכמה, וזה מדהים כמה החיים יכולים להיות נסבלים במקומות עלובים
כל כך.
'אז מה היא אמרה?' שאלתי שוב.
'היא אמרה שאנחנו חייבים לה כבר 2000 שקל' אמרה וחייכה 'אני
באמת אוהבת אותך. אתה יודע את זה?'
'אני יודע.' אמרתי וחייכתי. הפעלתי את שרירי הבטן שלי והרמתי
את עצמי לתת לה נשיקה על השפתיים. נישקתי אותה והיא מחתה את
הנשיקה בידה. זה נראה לי חשוד אבל לא אמרתי כלום.
'מה אמרת לה?' חקרתי.
'מה יכולתי להגיד לה, היא צודקת. תשמע אנחנו באמת חייבים לעשות
משהו זה לא הולך ככה.'
'אנחנו עושים משהו.'
'מה אנחנו עושים?'
'אנחנו חיים בצנע. את רואה איך אנחנו מסתפקים בחדר הקטן הזה,
זה די הרבה.'
'זה לא באמת לעשות משהו, אני באמת צריכה למצוא לעצמי עבודה.'
'אבל למה את צריכה, לוצי. עזבי אותך, כל מי שעובד רק סוחטים
אותו. המדינה רק לוקחת ממך כסף. ככל שאתה מרוויח יותר סוחטים
ממך יותר.' רציתי שתישאר איתי. בזמן האחרון היו לי פחדים
להיעזב לבד.
'אני לא מונעת משנאה למדינה כמוך.'
'אבל מי מדבר על שנאה למדינה, את רק צריכה להרשם בלשכת הסעד.
פיטרו אותך מכל העבודות האחרונות שלך, וחוץ מזה הם בחיים לא
ימצאו לך עבודה. הצפון עכשיו זה כמו אופקים אחת גדולה.'
'זה בכלל לשכת העבודה, טמבל.' היא אמרה ולטפה לי את הסנטר 'חוץ
מזה אני שונאת ללכת לשם.'
'אבל אם לא תלכי לשם שנינו נגווע פה ברעב'
'לך יש את הקרקרים שלך'
'אין לי את הקרקרים שלי, ותפסיקי להתנהג כמו ילדה.'

פרק ב' - על החוף
התעוררתי לרעש הגלים של חוף הים הדרומי של נאות נהריה. הראש
שלי כאב.  ניסיתי להזיז אותו אבל גיליתי שהגוף שלי קבור כולו
בתוך החול. רק כפות רגלי בלטו מעט החוצה ותרמו להרגשת הפגיעות
שלי. ניסיתי לחלץ את גופי ולהשתחרר אבל איברי הרדומים לא
הצליחו להניע את הררי החול המהודק שנחו עליהם בצורה שהחזירה
אותי 10 שנים אחורה.
שכבתי שם מספר דקות, תוהה על הנסיבות שהביאו אותי לשם ומנחש את
הגורל המר המצפה לי, כשלפתע נשמע קול זמרה נשית מרוחק מתקרב
מאחור. ניסיתי ללא הצלחה סובב את ראשי. לאחר כדקה הופיעה מולי
לוצי עטויה בבגד ים חלק אחד, סגול כהה ומלא תמונות של קרפדות
ירוקות. היא זמרה את האריה השניה מ'כך עושות כולן.'
'נו אני רואה שהתעוררת' היא אמרה בטבעיות.
'לוצי?! מה אני עושה פה?'
'הרדמתי אותך' אמרה 'רציתי לעשות לך הפתעה. תמיד רציתי להתעורר
על הים.'
'לוצי, יה פסיכופטית' אמרתי בעצבנות 'לא כל מה שאת רוצה הוא
דווקא מה שבנאדם אחר רוצה. אני, למשל, לא ממש רציתי להתעורר
ככה על החוף.'
'אני רואה שאתה לא מעריך את מה שעושים לך' אמרה, לא מתרשמת
בעליל מטענותי. 'תפסיק להתלונן. בוא, הבאתי לך שתיה.'
היא הניחה את הדברים שהביא על החול בצד ועזרה לי להחלץ ממלכודת
הקבר החופי שהכינה לי.
'אתה תשכב,' אמרה 'תן לי לדאוג לך.'
היא פרשה מגבת כחולה על החול הצהוב והדליל וסמנה לי להשכב.
בשלב הזה כבר צייתתי לכל ההוראות שלה.
'זה יום יפה היום' ציינה. 'היית מאמין שרוצים להפוך את חוף הים
הזה לשטח אש של יחידות עילית.'
שתקתי.
היא הגישה לי קוקטיל בגביע עם מטריה ורודה וקשית מתקפלת.
באיזשהו מקום התחלתי להעריץ אותה, את האישה החזקה הזאת. היה לה
את מנגנון ההכחשה והשכנוע העצמית החזק ביותר שהכרתי. זה היה
בולדוזר של הכחשה עצמית.
היא נשכבה לידי 'אני אגלה לך סוד' היא אמרה. 'כשהייתי ילדה היו
לי גם אבעבועות רוח. הייתי חולה לתקופה ארוכה והילדים היו
מביאים לי שיעורים מבית הספר. היה ילד אחד שהייתי מאוהבת בו,
קראו לו דני והוא בכלל לא הבחין בי, גם כי לא הייתי יפה וגם
בגלל פצעי המחלה שגופי נשא עליו. הייתי יושבת במיטה שלי, ולא
היה לי שום דבר לעשות. לא הייתה לנו אפילו טלוויזיה בבית, ואתה
יודע איך ילדות יכולות להיות, הן יכולות לחלום על מישהו שעות.
אבל היה לי חלום קבוע אחד. הייתי חולמת שאני והוא, שנינו
מבוגרים יותר, שוכבים על החוף ומתנשקים.'
היו לה משקפי שמש שחורים מלבניים משנות ה- 80 ועכשיו היא
הפשילה אותם ותקעה לי בעיניים מבט של כוכבנית פורנו, ידעתי שזה
הסימן שלי. קירבתי את הפה שלי והתנשקנו. ללשון שלה היה טעם של
חול.
היא הזיזה את היד שלה ללטף לי את הבטן ונרתעתי אינסטינקטיבית
אבל מהר מאוד נרגעתי. נשכבתי הפוך על הגב ועצמתי את העיניים.
השמש סינוורה אותי. לוצי ליטפה לי את השערות של הבטן. יש לך
יותר שערות מהפופיק שלך ולמטה יותר' היא אמרה. 'למה זה?'.
'היה לי ניתוח כשהייתי בן 20 וגילחו לי את השערות מהפופיק
למטה' אמרתי בעייפות. שנאתי לספר את הסיפור הזה.
'באמת, איפה?'
'לוצי, תרדי מזה.'
'שמה?'
'די כבר, לא אמרתי כלום. מה את עושה?' ידה של לוצי החלה להפשיל
את הבגד ים שלי.
'אני רוצה לראות אותו. הוא כל כך יפה. למה עשו לך שם ניתוח,
מסכן שלי.'
'לוצי, את מוכנה להוריד את הידיים שלך משם?'
'בגלל זה אתה רגיש כל כך.'
'כן. עשו לי ניתוח כי היו לי שני חורים.'
היא הסתכלה לי בעיניים. לא בטוחה אם אני משקר לה או לא.
'שקרן' היא אמרה והתחילה לצחוק, בוחנת אותי בעיניה.
'אני לא משקר' אמרתי. 'היו לי באמת שני חורים.'
'ואיך היו לך שני חורים? נולדת ככה?'
'לא נולדתי ככה, לעזאזל. אני לא מוטציה. עשו לי ניתוח בגיל 16.
בניתוח עשו לי שני חורים'.
'שקרן מזדיין. אבא שלך המרקיז דה סאד?'
'אבא שלי המרקיז דה סרס. עשו לי ניתוח כדי לתקן לי את פתח
השופכה.'
'לתקן את פתח השופכה? מה זה אומר?'
'לוצי, אולי נפסיק עם הניתוחים האנטומיים האלה?' כל פעם שהייתה
לי חברה הייתי עובר את הניתוח הזה מחדש.
'לא, זה מעניין.'
'אני יודע שזה מעניין, אבל זה גם אישי.'
'לא ידעתי שיש לך דברים אישיים בחיים?'
'תתפלאי. יש לי.'
היא הסתכלה עלי לרגע בהפתעה, וצחקה. אף אחד לא תופס אותי
ברצינות, במיוחד החברים שלי. גם אני לא מצליח לתפוס את עצמי
ברצינות אף פעם. זה חלק מהבעיה. אבל הבעיה היא החלק הכי טוב
בחיים שלי.
'תשמעי, אני לא השתנתי ישר, טוב.'
'רגע, אני רוצה להבין. מה זאת אומרת לא השתנת ישר?'
תמיד היא רוצה להבין הלוצי הזאת, יש לה סקרנות של חתול עם כדור
צמר.
'ריססתי.'
'מסכן שלי, ועשו לך ניתוח? תן לי לראות אותו'
היא קפצה עלי והורידה לי את המכנסיים. הסתכלתי סביב. לא היה אף
אחד. היא הפכה את פיני על הגב.
'איפה זה היה?' שאלה בסקרנות. 'שמה?' היא התחילה לגעת.
'די, אל תגעי. תפסיקי.' שנאתי את זה. אבל באיזשהי דרך אהבתי את
זה. לאורך כל חיי, בכל נקודה שבאמת הרגשתי בה נמוך ושפל ורחוק
מעצמי, ליוותה אותי תמיד הרגשה של התעלות ורווח.
היא שכבה על הבטן, סנטרה מושען על כפות ידיה שהונחו על ירכי,
והביטה בזין שלי.
'אוי אני חושבת שאני רואה את זה, מסכן שלי. הרופאים הכאיבו
לך?'
'האמת שאלו היו השבועות הכי מאושרים בחיי.'
'באמת, איך זה יכול להיות? מזוכיסט מגעיל!'
'שכבתי במיטה ולא יכולתי לעשות כלום, ככה שייסורי המצפון לא
הציקו לי. הייתי בצבא, וכל יום שעבר הרגשתי את הרווח הנקי.
הפלוגה שלי הייתה באימונים ואני שכבתי בבית חולים וקראתי ספרים
של הנרי מילר. הבית חולים היה ליד הבית הישן שלי וכל החברים
שלי באו לבקר. אני זוכר יום אחד, שדורין באה לבקר אותי עם אסי.
הם באו ביום ראשון בבוקר, כשאסי לבוש במדים. הוא היה צריך
לנסוע לצבא והם הביאו לי קוראסון ועמדו לידי. תמיד חלמתי להיות
מאושפז. אחר כך באה רינה, הבחורה שאהבתי וסחבה לי את הקטטר
כשיצאתי לטיול הראשון שלי במסדרון. היא החזיקה את השתן שלי
והרגשתי בעלות עליה. אבל בעלות משפילה.
הרפלקסולוג שלי פעם אמר לי שמדיטציה זה להיות שם. אני חושב
שאלו היו הימים המדיטטיבים היחידים בחיים שלי.'
'אתה סוטה' היא אמרה. 'אתה מגעיל אותי. אבל אני אוהבת אותך.'
הוסיפה לאחר רגע.
'היי!' אמרה. מחזיקה עדיין את הזין שלי בידה הימנית. 'בוא נעשה
אהבה, הא!'
'די אני שונא מקומות ציבוריים. על בטוח לא יעמוד לי.'
היא שמטה את הזין שלי באכזבה. 'תמיד אתה הורס הכל.'
שכבנו על החוף עוד רבע שעה, עד שהתחיל להתקרר והיא הרימה אותי.
'אתה עוד חלוש מהסם' היא אמרה 'הערב אני אטפל בך בבית.'
היא הרימה אותי כמו גבר שמרים את אהובתו קלילת הגוף אל מיטת
כלולותיה. היא הייתה אישה גדולה וחזקה, לוצי. היא נשאה אותי עד
לפז'ו, שמטה אותי במושב הקדמי וחגרה אותי.
'אני רוצה לחגוג את חג המולד השנה.' אמרה אחרי שהתניעה את
המכונית.
'אנחנו בכלל לא נוצרים.'
'למי אכפת בכלל, אנחנו גם לא יהודים, למעשה.'
'את תארגני את זה?'
'בטח.'
'אבל אפילו לא נדע מה לעשות.'
'אל תדאג, אני אמצא כמה נוצרים ונביא אותם. נעשה שמח'.

פרק ג' - יום הולדת
בסוף אוקטובר היה לי יום הולדת. נסעתי לסופשבוע להורים ולמשפחה
שלי בבאר שבע. כל הסופשבוע השתגעתי מגעגועים ללוצי. ההורים שלי
שאלו עם מי אני גר שם. אמרתי שיש לי שותף ושותפה. במוצאי שבת
עליתי על האוטובוס הראשון לת"א והמשכתי משם לנאות נהריה. הגעתי
מהתחנה בריצה ומצאתי את לוצי יושבת מול הטלוויזיה ומורידה
שערות מהרגליים. היא הסתכלה עלי מופתעת.
'כבר חזרת?'
ממבט אחד ראיתי שהיא לא התגעגעה אלי כמו שהתגעגעתי אליה. רצתי
אליה, כרעתי על הברכיים, התחלתי לבכות עם הראש בין הרגליים
שלה. היא לא הבינה מה קורה; התחילה מיד עם התגובות האוטומטיות
שלה.
'די, מתוק. די תפסיק'.
אחר כך עישנו סמים טבעתי עם הראש בין השדיים שלה ונרדמתי שם.
היא הייתה אישה עצומה, לוצי.
כשהתעוררתי היא כבר הייתה מחוץ למיטה. 'הכנתי לך ארוחת בוקר'
אמרה. על השולחן הייתה חביתת עין ומיץ תפוזים. היה ללוצי מרץ
בלתי מוגבל לכל הדברים הלא נכונים. התחשק לי להקיא. הייתי
מיואש מהאגביות שלה. פתאום הרגשתי רצון למות. קמתי מהמיטה,
רצתי ישר לזרועות של לוצי, הרמתי אותה (בקושי, כמעט נפלתי),
זרקתי אותה על המיטה, התחלתי להפשיט אותה ובסוף בעלתי אותה
באכזריות על המיטה.
נרדמנו עוד הפעם.
התעוררתי עם הראש בין השדיים שלה.
'לוצי, את לא מרגישה לפעמים אומללה, עם כל האהבה הזאת?'
'למה אתה מתכוון, מותק?'
היא הייתה הבחורה הכי חזקה שהכרתי.
'אני מרגיש לפעמים שאני מתמוטט מכל האהבה הבלתי אפשרית הזאת.
את יודעת משהו, זה מפחיד אותי, אבל האהבה שלנו מאמללת אותי עוד
יותר.'
'תפסיק להגיד את זה, מותק. זה לא דבר נחמד מדי לומר'
'אבל זה נכון. אני באמת מרגיש אומלל הרבה פעמים. בסופשבוע הזה
הייתי ממש אומלל אצל ההורים שלי. אני לא חושב שהייתי אומלל ככה
בחיים שלי. רציתי כל כך לראות אותך.'
'שטויות, אתה פשוט התרגלת'.
'מאז שהכרתי אותך אני לא עושה כלום ובכלל לא מצייר. ציור זה
הייעוד שלי.'
'אמרת לי שאף פעם לא ציירת משהו שאהבת.'
'את צודקת, אבל התכוננתי לזה כל החיים שלי, אני מרגיש את הציור
בנשמה שלי'.
'שטויות, אין לך בכלל נשמה. מה אתה מרגיש בנשמה שלך? אתה לא
ציירת אף ציור טוב בחיים שלך. אני לא אומרת ככה כי אני חושבת
את זה, אפילו לא ראיתי ציור אחד שלך, אבל אתה אמרת לי את זה.'
'זה נכון, אבל יש דברים שקשה להבין. אני מרגיש שהציור נובע לי
מהלב. אני מרגיש שזה או זה או כלום'.
'עכשיו אתה סתם ילדותי'.
'אז שיהיה, תמיד אמרו לי את זה. תמיד חשבתי שברגע שכשיגיע
הזמן, אני אעשה את הציורים שאני מרגיש בלב  שלי.'
'איזה ציורים בכלל אתה רוצה לצייר?'
'אני אפילו לא יודע, את מתארת לעצמך. ובאתי לכאן כדי לצייר
אותם. ועכשיו אני אתך במיטה מכרסם קרקרים כבר 4 חודשים. מה
אתך, את לא רוצה לעשות כלום?'
'כולם רוצים לעשות משהו. אני חושבת שאתם כולכם מגזימים. אני
רוצה להיות האישה הקטנה שלך ולתת לחלומות שלך להשבר לי על
החזה.'
'אבל אין לך משהו שאת רוצה לעשות. משהו שאת באמת רוצה.'
'זה מגעיל אותי לרצות לעשות משהו. היום בעולם הזה הכל כבר
מסודר בשבילך. פעם היה צריך לייצר תוכן לחיים. היום הכל כבר
מוכן. ואם בכלל, אז הייתי מעדיפה ליצוק כמה שפחות תוכן לחיים.
כל הזמן מנסים לדחוף לך תוכן לחיים בתוכניות טלויזיה, בספרים
במתנ"ס. הוא רק מרוקן את החיים מעצמם. מהרגעים האלה איתך ועם
הקרקרים.'
'זה חיים בשבילך?'
'זה החיים.'
ליטפתי את הבטן הגדולה שלה. בצבע צהבהב, הבטן שלה. מזכירה בטן
של לוויתן. כמו מרחבים של מדבר. ופופיק שנבלע פנימה. כמו באר
יבשה באמצע מדבר. גדלות לה בתוכו חתיכות קוטנה. תמיד הייתי
צוחק עליהן.
'רוצה שאני אתן לך רעיון לציור?' היא שאלה. היא לא חכתה
לתשובה. 'צייר את הבית ספר היסודי לידנו, יש שם חצר משחקים עם
ברזיות וחצץ ומדרגות, וציורים, וקלאס, וילדות שמשחקות גומי. זה
מעלה בי כל כך הרבה זיכרונות.'
'תבואי איתי לצייר אותו.'
'אם תרצה.'
'אני רוצה'.

למחרת בבוקר ירדנו לחצר הבית ספר. ביקשנו מהשומר שיתן לנו
להיכנס והוא לא נתן. אז חזרנו בשעה 14:00 ואמרנו שבאנו לקחת את
הילד שלנו. היו שם כמה ילדים שנשארו אחרי ביה"ס לשחק עוד קצת
ולוצי בקשה מהם שיעמדו במקום. שניים מהם הסכימו וציירתי אותם
משחקים קלאס. ציירתי 6 ציורים בעפרונות צבעוניים ובעיקר
בגוונים אדומים וחומים. 3 ציורים של הילדים משחקים קלאס מכל
מיני זוויות, אחד של ילד שותה מהברזייה ואחד של שני ילדים
יושבים על המדרגה ואחד מהם זורק אבן. נתתי לילדים את הציורים.
הציור השישי היה של לוצי עומדת במרכז הרחבה והידיים שלה על
המותניים. היא עמדה בשמלה צהובה עם פרחים אדומים קטנים.
כשסיימתי לצייר כבר היה שש. רצתי אליה ונגחתי לה עם הראש בבטן
שאי אפשר להחטיא.
'את נראית בהריון עם השמלה הזאת.' אמרתי.
היא הסתכלה עלי וצחקה. 'אז מה, אתה נראה כמו אבא.'

פרק ד' - שמואל מהפיצה
בימי רביעי לוצי הייתה חוזרת הביתה מאוחר מת"א. היא תרגלה שם
פלדנקרייז. אני כל הזמן אמרתי לה שזה בערך הדבר ההוליסטי הכי
פחות מגניב שאפשר לעשות. היא אמרה שאני לא מבין כלום.
היא הייתה נוסעת בבוקר. השיעור שלה התקיים רק בשעות הערב, אבל
היא אהבה לצאת מוקדם. היא הייתה יוצאת בשבע. החרדה שלי הייתה
מתחילה כבר בערב הקודם. הייתי מתחיל להריח את המוות באוויר.
הייתי נאחז בה כל הזמן ועוקב אחריה לכל מקום שהיא הולכת. הייתי
מחבק אותה לכל אורך הלילה נצמד לחתיכות העור החשופות שלה כמו
ארבה רעבתן. בבוקר היא הייתה מתעוררת חצי שעה מוקדם מדי כדי
להספיק להיות איתי עוד קצת. באותם רגעים הייתי נהנה בצורה
החריפה יותר מנוכחותה או יותר נכון, הערכתי את נוכחותה יותר
מכל, אולם הרגשה מציקה של מועקה הייתה נוחתת על חזי, בולעת את
נשימתי, ושולפת אותי מעולם החיים הזה. היא הייתה הולכת לצחצח
שיניים ואני הייתי מחכה לה בלב רועד ומכווץ ושפתיים משורבבות,
מחכה לנשיקה נוספת. כל מגע אחרון כואב כל כך. האהבה בולטת כל
כך רק בהעדרה. הייתי שוקל התאבדות כשהייתה אוכלת את ארוחת
הבוקר שלה במטבח, ידעתי שעוד מעט תצא מהבית ואוותר בלעדיה
לשארית היום. אבל גם רציתי שתלך כבר, כל עוד היא הייתה מושגת
היה זה קשה הרבה יותר: להניח לה ללכת, לא לקשור אותה למיטה
לתמיד. והצליל האכזרי ביותר של הדלת הנסגרת והמפתח המסתובב
מהצד השני, כמו סוגר עלי את שערי הגהנום.
הייתי מנסה לישון כמה שיותר, שלא להשאר בלעדיה, ובדרך כלל
מצליח למשוך את זה עד 14:00. אפילו זה לא היה עוזר. גם בשינה
הייתי מתגעגע אליה. היא הייתה מופיעה לי בחלומות ומזכירה לי
שהיא לא לידי, שאני לא נוגע בה. הייתי מקלל אותה.
כשהייתי מתעורר ומכין ארוחת בוקר היה כואב לי הלב. הייתי מקלל
אותה ונותן בעיטות לארונות. במשך היום הייתי בוהה בקיר ומדמיין
אותה. שנאתי אותה. הייתי מסתכל על תמונות שלה וחולם. הייתי
מדבר קצת עם דיויד, הוא היה מתמסטל יחד עם החיות שלנו. זה נורא
פשוט, תופסים את הפנים של חיה בין הידיים ונושפים לה עשן
לפרצוף. דיויד והחיות היו מסתובבים בבית כל היום, רודפים אחד
אחרי השני, מייללים ביחד, מלקקים אחד את השני. חלק מהחתולים
היו נופלים, חלק קופצים לדיוויד על הכתף ומייללים. פעם באה
אלינו אחת מישהי שאמרה לו שזה אכזרי לסמם אותה כי הם לא מבינים
מה קורה להם ויש להם גוף נורא קטן והם חוטפים מנת יתר בקלות.
דיויד הושיב אותה להסתכל בזמן שהוא מסמם את החיות ואחר כך
משמיע להם את הסימפוניות החתוליות הקטנות שלו. דודי, קרלו,
ולוציאנו ישבו כולם בשורה והאזינו בסבלנות עשרים דקות
לסימפוניה החתולית ה- 8 של דיויד.
אבל לא באמת תקשרתי איתם, עם דיויד והחיות שלו. הם היו כמו
קרקס נמלים. זה נחמד לראות את זה, אבל זה לא נחמד לגור בתוך
זה. לפעמים הייתי מנסה לצייר, אבל החתולים היו קופצים וקורעים
לי את הציורים בטפרים המזויינים שלהם, שגם ככה התכוונתי לזרוק
לפח. בדרך כלל אפילו לא הייתי מעז לצייר.
לא העזתי לצייר כל התקופה הזאת. הרגשתי שאם אני אגע בדף הזה
משהו נוראי עלול לקרות. או שיצוץ שם קסם או שלא יקרה שם כלום
וידעתי שאז לא יישאר לי מה לעשות. זה הפחיד אותי.
בשעה עשר הייתי יוצא לתחנת הרכבת של נהריה ומחכה שם עד שלוצי
תגיע. כשהיא הייתה מגיעה הייתי מחבק אותה מאושר. אבל האושר של
דקות הפגישה עמה אף פעם לא התקרב לסבל שעות הפרידה. סבלתי כל
הזמן, גם איתה וגם בלעדיה. ידעתי שאנחנו לא מתאימים. היא הייתה
הבנאדם הכי לא שאפתני שהכרתי, והיא שנאה ציור. היא טענה שציור
היא אומנות של אנשים בלי אורך נשימה. היא האמינה רק באומנויות
שמעבירות אידיאולוגיות ומסרים. היא אהבה רק טקסטים אבל לא
הבינה כלום באסתטיקה. זה הספיק לי כדי לשנוא אותה למוות ולדעת
שאנחנו שונים לגמרי, אבל לא כדי להפרד ממנה. התגעגעתי להרגשת
האדישות שהייתה לי פעם בחיים. ברגע שיש לך אהבה אין לך אדישות.
אנשים כל כך מפחיתים בערך האדישות ומפריזים בערך האהבה. לרבים
מהאוהבים האדישות היא המצרך היקר ביותר בעולם. אם אתה אדיש אין
לך צורך באהבה, אם אתה אדיש אתה לא סובל. האדישות יקרה הרבה
יותר מאהבה. אם הייתה לכולם אדישות לא הייתה לנו כל צורך
באהבה.
פעם אחת כשלקחתי את לוצי מתחנת הרכבת היא הייתה רעבה והלכנו
לפיצריה בתחנה המרכזית. היה שם ריק ושאלתי את איש הפיצה כמה
זמן ייקח עד שתהיה לנו פיצה. הוא אמר שחמש דקות. האנשים
בפיצריות תמיד אומרים חצי זמן ממה שזה לוקח באמת, זה איזה קטע
של קו פסיכולוגי עדין ופסיכולוגית החלטות. אחרי שלקוח כבר חיכה
חמש דקות, הוא יחכה את החמש דקות הנותרות. גם אני חיכיתי.
ישבתי בצד וכשהפיצה הייתה מוכנה כבר היו המון אנשים שחיכו לה,
ל- 4 חלקים קטנטנים שלא יספיקו לרבע מהאנשים שחיכו.
'מי היה ראשון?' שאל האיש מהפיצה. היה לו כובע וזקן ומבט טוב
לב.
'אני' אמרתי.
'ג'נטלמן.' הוא אמר.
'איני יכול לכחד את האמת' השבתי לו.
'איזה פיצה אתה רוצה?'
'את הגדולה' אמרתי.
כל האנשים בפיצריה הסתכלו עלי בשנאה, במיוחד הבנות.
'ג'נטלמן.' הוא אמר.
'תשמע.' עניתי לו 'אני קראתי השבוע את ג'סטין או ייסורי המידה
הטובה של דה סד ולמדתי שהמידה הטובה אינה משתלמת בעולמנו.
בעולם זה רק המידה הרעה זוכה בגמול נכבד.'
האיש מהפיצה הסתכל עלי בחיוך ולא ענה.
פעם אחרת באנו אליו והזמנו שתי פיצות. הוא הוציא את הפיצה
מהתנור, חילק אותה, עמד להגיש לנו אותה ואז החליט שאינה אפויה
מספיק והחליט להחזיר אותה לתנור.
אמרתי לו שאני מתרשם מהמחויבות שלו אלינו, ושזה יפה לראות
אינטגריטי מקצועי וממש דאגה ללקוחות.
'אתה יודע מה הגימטריה של דאגה' הוא אמר לי?
'מה?'
'13, וככה גם הגימטריה של אהבה. כי זה לדאוג ולאהוב זה אותו
הדבר.'
'וואו!' קראתי. הייתי מופתע מאוד לשמוע את זה מהאיש של הפיצה.
'וזה גם הגימטריה של אחד. כי דאגה ואהבה משמעותם להיות אחד עם
בנאדם אחר.'
חזרתי הביתה מוטרד ומלא דאגה שלא חשתי אהבה לאחד מימי. גם חשתי
מוטרד שהאיש מהפיצה יודע הרבה יותר על החיים האלה ממה שאני אי
פעם אדע ומה זה אומר עלי.
הסתבר שקוראים לו שמואל. הוא היה בן 40 והוא היה פעם משקיע
בבורסה. ב- 94  איבד את כל הנכסים שלו בנפילה הגדולה של
הבורסה. אז הוא לקח את הפקלאות ונסע להודו וחי שם שלוש שנים
כנזיר.
יום אחד, ככה הוא סיפר לי, הוא התעורר ב- 4:15 בבוקר על הדרגש
בחדר הקטן שלו עם שלושה נזירים אחרים. הוא יצא החוצה לקור ובהה
בחושך כשעה. כשהאור עלה מצא את עצמו מסתכל בהרים המקיפים את
המנזר. הוא הסתכל על הר ה'בדהוואיניה' הסמוך ולפתע הוא הזכיר
לו את מראה הר התבור מחצר בית ההורים שלו בקיבוץ ס-. באותו רגע
הוא ידע שהוא צריך לחזור הביתה. ככה הוא סיפר לי.
מאז הוא עובד פה בפיצריה. אקלקטי כמו מגרש גרוטאות רוחני ושופע
אהבה לעולם. מתרגל ג'יט קון דו רוחני, ברוס לי של האהבה. הוא
המאסטר של עצמו, ככה הוא אמר לי. ופעם אחרת אמר לי שהוא מתייחס
לכולם כאל מאסטרים. זנזנאי.
'באיזשהו מקום אני חושב שהתרכזתי כל הזמן באצבע של המאסטר שלי
שהצביעה לירח במקום להתרכז בירח. פתאום ביום ההוא, כשהייתי
לבד, הבנתי שכל מה שלמדתי היה אצבע אחת גדולה שהצביעה לכאן.'
היינו הולכים אליו כל יום רביעי בערב. לוצי לא אהבה אותו
בהתחלה אבל אחרי שהתברר לה שהוא גם אוהב קומדיות של ג'ים קארי
כמוה היא התמוגגה. יום אחד אח"כ בתחילת דצמבר הגענו לפיצריה
והוא לא היה שם. שאלנו אחד מהעובדים והוא אמר לנו שיום אחד הוא
בא אל אחד מהם ואמר שאחת מהתבניות מלוכלכות. 'לך תשטוף אותה'
אמרו לו. הוא הסתכל עליהם רגע בצורה מוזרה, הסתובב, הלך לו
ומעולם לא חזר.

פרק ה' - הפישופילים
אם אתה לא אוהב לשבת לפעמים בצהריים ולבהות בקיר אין לך מה
לקרוא את הסיפור שלי. כי אם אתה לא בוהה בצהריים אתה בטח עושה
משהו שמספק לך הרגשת חיוניות. משהו פרודוקטיבי. והסיפור הזה לא
ייתן לך שם הרגשה פרודוקטיבית. אפילו אם אתה סתם חובב ספרות
קאנונית, תדע לך שהסיפור הזה אף פעם לא יהיה קאנון. ואם אתה
חובב ספרות איזוטרית תדע לך שאפילו מהספרות האיזוטרית כבר הקצו
את הסיפור הה לחוף של סתם ספרות גרועה. ואם אתה אוהב ספרות
גרועה אז לך לכל השדים והרוחות, הם כבר ידעו מה לעשות עם אנשים
כמוך.

חזרתי מהחוף ועליתי במדרון התלול מעלה אל בית הצדפים של נאות
נהריה.
'מה קורה עם העיירה המזורגגת הזאת? הם לא קולטים שאף אחד לא
יצטרף אליהם?' שאלתי את לוצי.
'הם עדיין מצפים' אמרה לוצי. אחר כך עלינו למעלה וראינו שם
שלושה אנשים יושבים ומעשנים מבאנג. לשניים מהם היו ראסטות
והשלישי היה קרח. שלושתם היו רזים. קראו להם מוטי, יעלה ויעקב.
בהתאמה.
'מה אתם עושים פה?' אמרה להם לוצי, כשהתיישבנו איתם 'אתם לא
יודעים ששום דבר לא קורה בנהריה?'
'אנחנו רוצים לבנות פה על גדות הים את הפאב הכי יפה בעולם' אמר
מוטי בעיניים בורקות. היה לו זקן יפה וחצי אפור. הוא היה בן
שלושים ומשהו. נראה כאילו לא התקלח שבוע.
'איזה פאב אתה תבנה בפרבר של נהריה?' שאלה לוצי, מעוצבנת
מהתשובה המטופשת של מוטי.
'זה פאב שיהיה כולו אקוואריום ענק. כל הקירות, והדלפק והתקרה
והרצפה יהיו שקופים ותראי דרכם דגים ששטים לך מתחת לרגליים
ומעל לראש.'
'וגם בשולחנות ובכסאות' הוסיף יעקב. הוא היה צעיר יותר. 'גם
השולחנות והכסאות יהיו שקופים וזה הכי יפה. כי יהיו דגים קטנים
שיעברו לך בתוך השולחן בזמן שאתה אוכל ותראה אותם שטים מתחת
לאוכל שלך.'
'זה יהיה הדבר הכי יפה בעולם.' סכמה יעלה.
'ואיך אתם הולכים לקרוא לו?'
'האקוואריום'
'מתאים' אמרתי 'אתם הולכים להגיש שם גם דגים.'
'השתגעת?' אמרה יעלה 'זה ממש לא מתאים. אין לך שום חוש
לאסתטיקה, ראיתי את זה עלייך מהרגע הראשון.'
נפגעתי ומאותו רגע הפסקתי להתייחס לבחורה הזאת.
'אבל מאיפה תממנו כזה מקום?'
'את יודעת כמה יעלה כניסה לכזה מקום? זה לא מקום שאתה סתם נכנס
והולך!' אמר מוטי. הוא נראה כמו המנהיג הרעיוני של החבורה.
'אנשים ישלמו 1000 שקל בשביל כניסה כולל ארוחה. ארוחה טובה.
הרבה צ'יפס וגם קולה טובה.'
'אתה חושב שאנשים באמת ישלמו כל כך הרבה בשביל להכנס למסעדה?'
'מי שאוהב דגים ישלם.' אמר מוטי בנחישות.
'אתם אוהבים דגים?' שאלה לוצי.
'בטח שאנחנו אוהבים דגים. לא הבנת את זה?'
'כי לי נראה שמי שאוהב דגים לא היה כולא את כולם באקוואריום
אחד ענק כזה. חוץ מזה, אתה לא חושב שחלק מהדגים הטורפים יטרפו
את הדגים החלשים. ואתה כולא אותם שם כדי שיהרגו אותם.'
'דווקא בגלל שאני אוהב אותם אני שם אותם באקוואריום ששם הם
מוגנים מכל הזיהומים והחרא של הים.'
'אצלנו הם ישרדו הרבה יותר טוב.' הוסיפה יעלה.
'ואולי אבל עדיף שהם יחיו בים, אפילו אם זה מסוכן.' אמרה לוצי
בארשת מהורהרת ואז הסתכלה עלי וישר ידעתי שהיא כבר משתעממת.
היא תמיד השתעממה מהר מכל דבר חוץ מבטלה.
היא הסתכלה לי בפרצוף בחציפות מגרה. 'בוא נרוץ מכאן!' היא אמרה
'הם משעממים אותי.' ובלי לחכות לתשובה שלי התחילה לרוץ. כמובן
שרצתי אחריה בלי להסתכל עליהם רגע אחד נוסף. כשהגענו לחוף היא
קפצה לי על הגב והפילה אותי. הייתי די חלש בעצם.
'ראיתי איך הסתכלת עליה' היא אמרה.
'אני?! אני ראית איך את הסתכלת על מוטי' אמרתי. שיקרתי אבל
אמרתי את זה כי ידעתי שהיא אוהבת לחשוב שאני מקנא.
'אני הסתכלתי על מוטי? מי בכלל הסתכל?!'
אבל לא היה לי מצב רוח למשחקים האלה. תפסתי אותה ברגליים
והפלתי אותה עלי. אחרי שלוש דקות כבר היינו ערומים לגמרי על
החוף ועסוקים במעשה אהבה. אף פעם לא הזדיינתי במקום פתוח ותמיד
חשבתי שכשזה יקרה אני אהיה ממש לחוץ וישר כשאגמור אמהר להתלבש,
אבל כשגמרתי הייתי כל כך מרוצה ועייף. חול נדבק לכל איזור
החלציים שלי, נוזלי הגוף שלה ושלי מדביקים אותו לשערות הערווה
הגסות. הרגשתי עייפות מדושנת כאילו בניתי כרגע רקטה והטסתי
אותה לירח. חשבתי שהמצב שלי בחיים מצויין בסופו של דבר. חשבתי
גם שאני יכול להרדם בקלות. וזה קרה. נרדמתי וכשהתעוררתי לוצי
הייתה לצידי והגוף שלי היה מכוסה במגבת. נישקתי אותה.

פרק ו - המחשבות
לפעמים הייתי מרגיש שאני עצוב ומאושר באותו הזמן. זה היה נראה
כמו סימפטום למשהו, אבל מצד שני, אולי זה היה סתם. לגמרי סתם.
לפעמים היו לי סתם מצבי רוח שגעוניים. רגע אחד הייתי מאושר
ורגע שני הייתי מדוכא, שזה לא אותו הדבר כמו להיות שניהם
יחדיו. זה היה מתחלף במהירות. כמו אווירון שמסתחרר. אבל ידעתי
שעדיף להרגיש מדוכא כל הזמן. האווירון המסתחרר הזה חייב ללכת
למטה. חטפתי הזדקרות ואני נופל, חשבתי לעצמי. טעות שטייסים
צריכים להמנע ממנה בכל אופן, הזדקרות. טעות יקרה מאוד. אף פעם
לא הבנתי באמת מה זה. עשרות שנים קראתי ביטאון חיל האוויר
ועדיין לא ידעתי מה זה אומר. ידעתי רק שזה גרוע והרגשתי
שאיפשהו בחיים שלי זה קרה לי. זה כמו באחד מהקווסטים הישנים
האלה שאתה יכול לעשות דבר אחד לא נכון בתחילת המשחק ולהמשיך
הלאה ולא לדעת שאתה מסומן. מסומן למוות. רק בסוף, אחרי שהלכת
עשר שעות וצברת נקודות אתה חוטף אותה כי לקחת את הבטריה מהמקרר
בתחילת המשחק. חתיכת משחק מחשב פטליסטי החיים האלו. לא ידעתי
מה זה היה שקרה לי והציב אותי בעמדה חסרת המוצא הזאת.
דיויד לימד חתול לדבר. ללוצ'יאנו נולד חתולון קטנטן ומהרגע
שהוא נולד כל פעם שדיויד הביא לו את האוכל הוא צעק לו תדרים
אחידים. מהר מאוד החתול למד שהקולות האלה מביאים את האוכל. כל
פעם שהוא היה מקבל אוכל הוא היה מיילל לפי הקצב והגובה הנכון,
מנסה לזרז את תהליך הגעת האוכל. מהר מאוד הוא התחיל לנסות
להביא אוכל בעצמו וגם זה הצליח. ככה דיויד לימד את החתול
הראשון בעולם לדבר. רצינו לקרוא לספר השיאים של גינס כדי
שייתנו לו מדליה או משהו, אבל חשבנו שזה התעללות בבעלי חיים
ושהוא יצר חתול פגני שמאמין באל האוכל. זה נראה אכזרי,
כשחושבים על זה. החתול שמהרגע שהוא נולד מכניסים לו למוח שהקול
הזה מביא אוכל. החלטנו לוותר.
יום רביעי אחד כשלוצי עמדה ללכת, התעלפתי במיטה. לוצי לקחה
אותי לאמבטיה, רחצה אותי ושמה שמן ארומטי כדי לרפא אותי. אח"כ
בכיתי והתחננתי שלא תלך ותשאיר אותי לבד. היא נשארה איתי
ותרגלה איתי תרגילי נשימה. היא רצתה גם לעשות לי כוסות רוח
ואפילו עמדה ללכת להחולה לחפש עלוקות אבל שכנעתי אותה שאני לא
חולה שחפת או משהו. רק התעלפתי. בערב היא עשתה לי עוד אמבטיה
והתעלפתי עוד הפעם. אבל הפעם מאושר. זה היה היום הטוב ביותר
בחיי.

פרק ז' - שלושה כובעים ואני מתאבד
שלושה כובעים ואני מתאבד. אני כבר לא יכולים לסבול את זה. אבל
עברו לידינו כמה שכנים נוצרים. זה מקדם את התוכנית של לוצי
ואפשר להגיד גם שלי לחגוג את חג המולד בישראל. לא נותר לנו כל
כך הרבה זמן, יש לזכור. רק שבועיים, ולוצי הולכת לרגל אצלהם
באופן קבוע בניסיון לחלץ שביבי מידע על האמונה הנוצרית. היא לא
מבינה בזה כלום. היא מנהריה. היא חשבה שישו זה הארנב החמוד של
חג ההודיה.
לפעמים אני חושב כאילו אני חי באיזה עיירה כפרית ושכוחה
בארה"ב. ארה"ב כי בארץ אין כמעט כאלו. ככה נדמה לפחות. האמונה
שאמריקה זה בישראל כבר השתרשה כל כך חזק שאפילו הישראלים
שבאמריקה כבר רוצים לחזור לישראל. באמריקה יש רק הילביליז.
הבעיה שאני הילבילי.
שלושה כובעים ואני מתאבד. הקשבתם פעם למשפטים שעוברים אצלכם
בראש לפני שאתם נרדמים. מי שחשב שהוא לא מסוגל למחשבות
מעניינות צריך להקשיב לזה. תעשו כאילו אתם נרדמים וברגע לפני
שאתם מרגישים שאתם נרדמים תנסו להקשיב למחשבות שעברו לכם בראש.
אחר כך תנסו לקחת משפט משפט ולהרכיב מהם סיפור. זה סוריאליזם.
אנדרה ברטון היה מלקק לי את הרגליים אם הייתי מספר לו את
הטכניקה הזאת בזמן.
לי עולה כל הזמן אותו משפט. זה די מפחיד. שלושה כובעים ואני
מתאבד. רציתי ללכת לפסיכולוגית שתנתח לי אותו. פסיכולוגית
שמנתחת חלומות. אם זה חלום. שלושה כובעים ואני מתאבד.
לוצי התאכזבה כשהיא גילתה שהיא לא צריכה להכין תרנגול ענקי לחג
המולד. היא די קיוותה לעשות את זה. זה תמיד נראה לה טעים, ככה
היא אמרה. אחר כך היא למדה עוד ואמרה לי: 'זה לא יפה שחוגגים
את חג המולד. זה כמו יום הולדת לאלוהים. למה אצלנו בדת לא
חוגגים יום הולדת לאלוהים. אצלנו אלוהים כזה סנוב, עקשן ומרוגז
שאי אפשר אפילו לחגוג לו יום הולדת. ודווקא הייתי שמחה גם
לחגוג לו יום הולדת אם הוא היה אומר מתי הוא נולד.' היא קרצה
לי אבל אני לא בטוח שהיא התכוונה.
לשכנים שלנו קוראים סם וג'ורגיה. שניהם מאריזונה. הם נוצרים
מתודיסטים ולוצי לא ידעה כל כך איך לאכול את זה, אבל הם הרגיעו
אותה ואמרו לה שזה בסדר ושהם עדיין נוצרים. בסוף היא התרצתה
אבל אני חושב שהיא הייתה מרוצה יותר אם היו לה שני קתולים. אני
חשבתי שזה די יפה. תמיד היהודים היו אובייקט נוצרי. סוף סוף גם
היהודי רוצה את הנוצרי שלו כמו שצריך. קתולי ואם לא אז לפחות
פרוטסטנטי.

פרק ח' -הפסיכולוג השקרן
יום אחד החלטתי שנמאס לי, נמאס עלי ואפילו נמאס אלי. קמתי
בבוקר ושמעתי בראש שלי את המחשבות רצות 'שלושה כובעים ואני
מתאבד'. לוצי כבר נעלמה, זה היה יום רביעי והלכתי למטבח להכין
לעצמי ארוחת בוקר. שכחתי להגיד שמאז שהפכתי מודע למחשבה הזאת
היא התחילה לחדור לי גם לחיי היום יום. כל פעם שהייתי משתעמם
או לא יודע מה לעשות המוח שלי כמו היה מבקש הוראות מאיזשהו לוח
בקרה בעורף ותמיד חוטף אותה הוראה סתומה וחסרת משמעות: 'שלושה
כובעים ואני מתאבד'. זה היה יותר מדי. יותר מ - די. אני
מתכוון.
אכלתי את הארוחה שלי בעליבות כמו חולה נפש ממושמע ואדיש שעבר
לובוטומציה. התחלתי לחשוב שאני באמת דפוק. חשבתי ללכת
לפסיכולוג אבל התביישתי לבוא אליו עם השורה הזאת. 'שלושה
כובעים ואני מתאבד'. שורה מזויינת. הוא יחשוב שאני משוגע...
מצד שני הרגשתי שהשורה הזאת היא אני. היא כל מה שהייתי אבל
יותר מכל היא הייתה מה שאני יכול להיות.
בסוף התקשרתי לדר' פישר מנהריה. קבעתי תור ליום שלישי הבא
ובאתי חנוט בחליפה כחולה. לא יודע למה רציתי לבוא בחליפה. לא
יודע מאיפה הייתה לי חליפה אפילו. רציתי להראות מכובד, בנאדם
מיושב. בנאדם שלחלומות שלו יש משמעות.
דר' פישר היה אדם בן חמישים ומשהו. הוא ישב על השולחן שלו
כשהגעתי. זה לא היה מנומס והוא ישר ירד ממנו אבל זה עשה עלי
מיד רושם רע. הוא היה לבוש בחולצת כפתורים ארוכת שרוולים ומתוך
הכפתור העליון והלא מכופתר שלו בצבצו כמה שערות אפורות. עכשיו
כשהייתי לבוש בחליפה הרישול הזה פתאום הרגיז אותי. ובכלל, באתי
לפסיכולוג כדי להרגיש פחות טוב ממישהו. לא כדי להרגיש יותר
טוב. התחלתי לחשוב שהחליפה הזאת הייתה טעות, שכל הפסיכולוג הזה
היה טעות. הוא הורה לי להשכב על הכורסה וחשבתי שזה סוף סוף
ייתן לי את הנחיתות הנוחה שביקשתי לעצמי אבל זה לא עזר כי היה
לי נוח מדי וכל הזמן חשבתי שאני יותר חכם מהדוקטור הזה.
לנוחותכם אני מגיש לכם תמליל של השיחה שהתנהלה באותו היום. אף
כי הוא ארוך ולעיתים אף מייגע, אני מרגיש צורך לחשוף אותו,
וזאת כמובן משום סיבה טובה, אולם אלו שהגיעו לחלק הזה בסיפורנו
אינם, בעליל, מאלו הדורשים סיבות טובות לדברים:  
פסיכולוג: שלום מר...
אני: פולקסווגן (שיקרתי, זה לא היה שם המשפחה האמיתי שלי, אבל
ככה הרגשתי באותו רגע. כמו מכונית עממית).
פסיכולוג: מר פולקסווגן. כן. אם כן, ספר לי על עצמך.
אני: ובכן, בעצם הסיבה האמיתית שבאתי אליך דוקטור היא די
ספציפית, אם ניתן לומר כך בכלל. ניתן? (עדיין ניסיתי לקבל ממנו
קצת חיזוקים חיוביים)
פסיכולוג: בוודאי שניתן, תמשיך בבקשה.
אני: ובכן, דוקטור.
פסיכולוג: אתה רשאי לחדול מלקרוא לי דוקטור.
אני: הו זה בסדר גמור... למעשה אני מעדיף את זה בהחלט כך. זה
נותן לי הרגשה מקצועית יותר.
פסיכולוג: אם כך... ובכן... כמובן שאין מניעה.
אני: תודה דוקטור. ובכן, כפי שאמרתי, דוקטור, יש לי בעיה
מסויימת שמציקה לי זמן רב למדי...
פסיכולוג: האם זו בעיה נפשית?
אני: אפשר להגיד שהיא נפשית. למרות שאני חש פעמים רבות שלמעשה
היא יותר בעיה תת נפשית. האם אתה מבין אותי דוקטור?
פסיכולוג: אני חושב שכן.
אני: האם אתה פעמים רבות חושב שכן?
פסיכולוג: בתור פסיכולוג אני משתדל להבין את המטופלים שלי רבות
ככל האפשר. אני מקווה שאני אכן מצליח בכך. אבל הבה נחזור
לעניינו. אתה אמרת...
אני: כן, אני אמרתי שבאפריקה יש הרבה ג'ירפות. (ניסיתי לבחון
אותו)
פסיכולוג: (חשדני) אתה לא אמרת את זה.
אני: (צוחק בקריצה) נכון, אמרתי שיש לי בעיה תת נפשית.
פסיכולוג: ובכן, האם תהיה מוכל לפרט.
אני: ובכן דוקטור, לפני שאנו מתחילים לנגוע בנושא הרגיש הזה,
אינך חושב שיהיה יעיל למדי להרשות לי לשאת הקדמה קצרה ותמציתית
לנושא?
פסיכולוג: כמובן.
אני: ובכן דוקטור, העניין הוא כזה. לפני שאדם נרדם עולים וצפים
לו בתודעה, מה שנקרא בגרמנית הפסיכולוגית האהובה על בני עמך:
Bewusstsein,  מיני דימויים, משפטים, צבעים וקולות חסרי היגיון
שמהדהדים בהכרתו. האם אתה מכיר את התופעה?
פסיכולוג: בהן צדקי, אני מאמין שכן.
אני: גם באופן אישי?
פסיכולוג: אכן, גם באופן אישי.
אני: ואני שמח שכך, כי זה בהחלט יעזור לנו לפתור את הבעיה שלי
ביתר קלות. כפי הידוע לך אין חכם כבעל הניסיון.
פסיכולוג: (משפיל את עיניו ומסמיק) כן, ניסחת זאת היטב... אפשר
להגיד...
אני: הו, אין צורך להחמיא, דוקטור. אחרי הכל, אין זה ניסוח
מקורי שלי. אני הוא אדם הנוהג לשאוב את דבריו ממקורותיה
העתיקים והמרובים של תרבותנו. כאיש המאה ה- 21 אני מאמין שרבות
כל כך נחשב ונהגה שהאדם הפוסט-מודרני לא נדרש לומר שום דבר חדש
או מקורי על מנת להביע את עצמו בבהירות ובדיוק.
פסיכולוג: השקפה מעניינת, אולם האם אתה מאמין בה בכנות?
אני: בכנות ברצוני להגיד לך שאני מאמין בה בכנות. כמו כן הייתי
מעוניין גם לבשר לך בשמחה לא קטנה שברגע זה חזרת על משפט
מהרומן האיטלקי המפורסם 'ימיה הבודדים של ונציה' מאת ז'ורז'ניו
וינסנטי בן המאה ה- 14 ואילו אני חזרתי בשינויים קלים בלבד על
דברים שנשאתי אני עצמי לפני מספר שנים באוזניה של בת דודתי.
פסיכולוג: זיכרון ראוי לציון יש לך...
אני: וזה עוד כלום, אני זוכר גם דברים לא נחוצים. אולם הבה
נחזור לעניינו, דוקטור, מפני נדמה לי שאתה מבקש באמצעים מגונים
של משיכת זמן, לשדוד ממני את כספי הדל על מנת להמשיך במגמה
הקפיטליסטית האנטי-רובינהודית של שדידת הרש והזניית הפרולטר.
פסיכולוג: (מרים את משקפיו לאפו ומסמיק בשנית) האם זה מרגיז
אותך?
אני: אולי דוקטור, אבל אין זה מן העניין, כי אתה מנסה בעזרת
תדמית הפסיכולוג האובייקטיבית שלך להמנע ממענה ישיר להאשמות
שהטחתי בך. זה לא נראה לי מעשה ישר מאוד, לא כן, דוקטוררר?
פסיכולוג: האם אתה מאמין בכך בכנות?
אני: דוקטור אתה גורם לי להאמין שבמקרים של אנשים כמותך לא
נדרש כל ידע באוצרות הימים של ההיסטוריה כדי להמנע מאמירת כל
דבר חדש. מספיק לשמוע יום אחד את הססמאות שאתה מפזר לכל עבר
כדי להבין שאתה אומר אותם דברים יום ביומו ללא הפסקה או
מצפון.
פסיכולוג: האם דברים אלו מרמזים שאתה מעוניין לשחרר אגרסיות
סמויות.
אני: רק אידיוט קליני כמוך, דוקטור,  יכול עדיין בשלב זה לקרוא
לאגרסיות שלי 'סמויות'.
פסיכולוג: כרצונך.
אני: האם נעלבת דוקטור?
פסיכולוג: (עוטה שוב ארשת אובייקטית) לא ולא. אנא המשך, נדמה
לי שסטינו מעט מהנושא לשמו התכנסנו כאן היום. אינך חושב כך?
אני: אדרבא אני חושב כך, אבל ככל שהדיון הזה מתקדם אני מתחיל
גם לחשוב שהבעיות שלי הן זניחות וברות דיחוי לעומת הבעיות
הקשות העומדות בפניך.
פסיכולוג: האם אתה מתכוון לומר בצורה עקלקלה כלשהי כי אני
מסייע לך בהתגברות על הנוירוזות שלך?
אני: איני נוהג לחלק מחמאות חלקלקות. כשאתן לך מחמאה אציין זאת
בפניך.
פסיכולוג: (מאוכזב בעליל) אם כך זו לא הייתה מחמאה?
אני: לא. האם היית רוצה שזו תהיה מחמאה?
פסיכולוג: זה היה יכול להיות נחמד. אני מאמין שמחמאות הדדיות
יכולות לשפר את התקשורת הרגשית בין מטפל ומטופל.
אני:  כמה טיפשי ולא מקצועי מצידך דוקטור, אולם אנא השתדל
להתרכז ולענות בצורה ישירה לשאלה ששאלתי אותך. האם אתה מנסה
לשדוד אותי מכספי הדל.
פסיכולוג: האין אתה חושב שתשובה ישירה לשאלה זו עלולה לסכן
מערכת יחסים ארוכה ופוריה בינינו.
אני: אני חושב שמערכת יחסים ארוכה ופוריה בינינו פירושה מערכת
יחסים עויינת וקטועה ביני לבין נציגי הבנק הבינלאומי הראשון
בישראל.
פסיכולוג: הרשה לי לשאול אותך שאלה.
אני: כמובן.
פסיכולוג: האם אתה מובטל כרגע?
אני: אתה מתעניין לדעת האם אני מובטל במקצועי. כן דוקטור,
הוכשרתי כמובטל, זהו מקצועי הנוכחי ואיני מעוניין להחליפו
בעתיד.
פסיכולוג: האם זה מציק לך מדי פעם?
אני: האם זה מציק לך מדי פעם?
פסיכולוג: מדי פעם.
אני: אבל הבה ונחזור לעניינו. ובכן דוקטור, לאחר שהסכמנו שאתה
כבעל ניסיון מכיר את התופעה שציינתי פניך, עלי לציין כי
בחודשים האחרונים אני חווה חוויה חוזרת ונשנית...
פסיכולוג: איזה סוג של תופעה?
אני: כן, בדיוק עמדתי להגיע לכך ואני מבקש שלא תקטע אותי. ובכן
ישנו משפט מסויים החוזר שוב ושוב במחשבותי לפני שאני נרדם. זהו
משפט חסר היגיון והוא אינו נותן לי מנוח.
פסיכולוג: האם זה מציק לך שהוא חסר היגיון?
אני: לא במיוחד. אני נוטה  פעמים רבות לומר משפטים חסרי היגיון
הרבה יותר מהמשפט הזה אלא שבד"כ אני לא חוזר עליהם שוב ושוב.
כפי שכבר הבנת דוקטור, אני מאמין שכשיש לאדם ארסנל נרחב ומגוון
של משפטים להשתמש בהם במגוון מצבים, אין טעם לחזור ולהגיד שוב
ושוב את אותם משפטים. כי מהם הרי משפטים ככלות הכל? מסמנים ללא
מסומנים. עניין של אסתטיקה טהורה. פלובר, לדוגמה, לא אהב לראות
את אותה מילה פעמיים באותו הדף. הוא ראה בזה ברבריות סמנטית.
אני מעדיף לא לראות את אותו משפט חוזר שוב ושוב. רפטטיביות היא
עניין מעייף למדי. אינך חושב כך?
פסיכולוג: לא אחלוק עליך אולם ברצוני להתרכז שוב בעניין המשפט
החוזר שהזכרת.
אני: בבקשה.
פסיכולוג: האם מפריע לך שהוא אינו נותן לך מנוח, כמילותיך?
אני: בוודאי שכן, ואיך שלא?! אני מצידי, דוקטור, נמצא בקבוצה
רחבה, כמדומני, של אנשים המאמינים שכל דבר שאינו נותן לך מנוח
עלול בסופו של דבר להפריע לך במידת מה ואף במידה לא מבוטלת כלל
וכלל.
פסיכולוג: השקפה מעניינת. אולם האם אתה מאמין בכך בכנות?
אני: כמובן דוקטור, נדמה לי שאתה מתחיל לחזור על עצמך. ובכלל,
עד שלא אמרתי לך אחרת, עלי להורות לך בכלליות להתייחס לכל דברי
כאילו נאמרו בכנות מלאה. לא באתי לכאן לשקר לך ואני אדם כנה
באופן כללי. איני מבין מדוע עלי לספוג את העלבונות הללו שאתה
מעליב את הגינותי וכנותי.
פסיכולוג: אני מצטער לשמוע שאתה חש כך.
אני: אני שמח מאוד שאתה מצטער סוף סוף.
פסיכולוג: האם אתה חש שריציתי אותך בתגובתי?
אני: דוקטור, איני חש דבר.
פסיכולוג: ובכן, מהו למעשה אותו משפט שאינו נותן לך מנוח, אם
מותר לשאול, כמובן.
אני: וכמובן שמותר. נדמה לי שמהלך המשפט אינו מותיר מקום רב
לפיקפוקים...
פסיכולוג: והוא...
אני: שלושה כובעים ואני מתאבד.
פסיכולוג: המממ...
אני: (לאחר מספר שניות) האם גלגליך הפסיכואנליטיים נשברו
בניסיון לפצח את הדימוי הסתום, דוקטור. אם כן, אקבל עלי את
הדין ולא אקבול על כך.
פסיכולוג: חס וחלילה. עוד מספר שניות ואסביר לך את העניין
כולו.
אני: בשמחה, אם אתה חושב שאתה מבין מזה משהו.
פסיכולוג: אולם תחילה, האם ניתן לשאול אותך מספר שאלות, אד
הוק?
אני: אד הוק או לא אד הוק, שאלותיך מבורכות תמיד, דוקטור.
פסיכולוג: האם יש לך כובעים מרובים בחדר?
אני: לא.
פסיכולוג: האם יש לך שלושה כובעים בחדר?
אני: לא דוקטור, וברצוני להפסיקך כי נדמה לי שאם תמשיך בכיוון
הזה גם תשאל אותי עוד רגע אם אי פעם התאבדתי. לא! נדרשת צורה
אחרת לחלוטין של חשיבה.
פסיכולוג: מה מסמל למענך הכובע?
אני: לא פיל בתוך נחש חנק, דוקטור. השאלות שלך ברורות מדי!
התערטל! חוסר ההיגיון והאינטואיציה הטהורה והשרירותית הם מקור
כוחו הגדול ביותר של הפסיכולוג. הכובע הוא חסר משמעות בעיני
כמו רוב הדברים בעולמנו.
פסיכולוג: אולם האם הכובע אינו מסמל בעיניך תדמית מכובדת,
מבוגרת, מיושבת?
אני: כן, אפשר להגיד שאולי, אבל לא הייתי עושה שימוש בהגדרה
גורפת כל כך. כובע מוקיון, למשל, לא נראה בעיני מכובד או מיושב
כלל ועיקר. גם כובע של כורה פחם או של עובד בחברת מזון מהיר לא
נראים לי מאוד מכובדים.
פסיכולוג: ובכל זאת, האם אינך חש כי המשפט מנסה לבטא משהו
מהוויתך הטהורה...
אני: אני כבר חש שאתה מנסה לבצע בי איזה סוג מסויים של סוגסטיה
נבזית, אבל אנא המשך.
פסיכולוג: האם זה מפריע לך שאני מבקש לבצע בך סוג מסויים של
סוגסטיה נבזית?
אני: בצורה כזו לא נתקדם לעולם, דוקטור. אני מבקש שתבצע כבר את
הסוגסטיה שלך ונגמור עם כל הסיפור. ובכן, על מה אתה חושב?
פסיכולוג: אני מאמין שפירושו של המשפט שאתה מודאג מהעובדה
שחייך עדיין לא מצאו להם מסלול מסודר על כל המשתמע מכך: מקצוע,
אישה ומעמד.
אני: האם אתה מאמין בכך בכנות?
פסיכולוג: למדי. הוויתך הפנימית רומזת לך שאם לא תחטוף כעת את
שלושת הכובעים הללו אתה עלול להגיע לקץ רע ומר. אין צורך לפרט
חלק זה, הלא כן מר פולקסווגן?
אני: תיאוריה מעניינת מאוד, דוקטור! ללא ספק הגעת פה לפסגת
הפוריות היומית שלך. ועם זאת הרשה לי להצביע על הסתייגויות
מסויימות משלי. המשפט הוא: 'שלושה כובעים ואני מתאבד' ולכן
אינו מתאים לסכמה שניסית להציע. אם למשל היה המשפט: 'שלושה
כובעים או שאני מתאבד', אין ספק שהייתי מקבל את הפרשנות שלך
ברצון רב הרבה יותר, אלא שאין הדבר כך ולכן הרשה לי לפקפק
בהסבר שהצעת.
פסיכולוג: האם יש לך הסבר טוב יותר?
אני: דוקטור, הרשה לי להציע הצעה משלי ולהגיד לך שאתה שרלטן
ורמאי.
פסיכולוג: האם זוהי דרכך להגיד לי כי אני גורם להחצנה בתחושות
האשמה האלימות המודחקות שלך?
אני: (מתרומם מהספה) דוקטור, הנשף הסתיים והמסיכות הוסרו. אתה
שקרן ומתחזה. אני יודע את זה ואתה יודע את זה. אני מציע לך
בהזדמנות אחרונה להשיב לי את כספי.
פסיכולוג: האם זוהי דרכך לדרוש את כספך חזרה?
אני: זוהי דרכי להשיג כסף לנסיעת האוטובוס לנאות נהריה. אתה לא
חושב שהנסיעה באוטובוסים היא בחינם בימים אלו?!

פרק ט' - לוצי
לוצי שכבה על המיטה כמו אבטיח גדול ואדום.
'אתה יכול לעסות לי את הגב?' היא בקשה.
טיפסתי עליה וידי הקטנות החלו לטפס על שכמותיה המאסיביות מנסות
ללוש אותן בחוסר אונים.
'לוצי, את האישה הכי עצומה שהכרתי מימי.' הודיתי בפניה.
היא צחקה ועם הצחוק שלה רעד גופה בנחשולים רבי עוצמה ואני
שישבתי עליו רעדתי איתו וכמעט הוטלתי אל הרצפה.
היא עשתה את זה בכוונה.
שאלתי את עצמי איך יכולתי להתאהב באישה כל כך ענקית, משהו שלא
הייתי מתאר לעצמי בחיי. ומצד שני איך אפשר היה שלא לפול ברשתה
של האישה הזאת.
'ביום שישי חג המולד.' אמרה וחייכה.
'אנחנו חוגגים חד המולד?'
'ומה חשבת? שני הנוצרים גם מגיעים לפה.'
התרוממתי וקפצתי לה על הגב בשמחה עד שהתעייפתי ונשכבתי לצידה.
'לוצי, את לא תעזבי אותי אף פעם. נכון?'
לוצי הנידה בראש בהחלטיות.
'אם תעזבי אותי את תשברי את לבי, את מודעת לזה?'
היא אמרה שהיא מודעת.
'אתה צריך אבל לאכול עוד משהו חוץ מהקרקרים שלך. אתה קטן מדי.'
היא אמרה.
'אני קטן?' אמרתי 'את עצומה!'
'אז מה, אני לא יכולה לקטון, אז אתה צריך לגדול. זה די הוגן.'
חשבתי על זה קצת כשלפתע, כמו רעם ביום בהיר היא הורידה עלי את
הסנסציה הגדולה ביותר מאז הפרישה הראשונה של נתניהו
מהפוליטיקה.
'מצאתי עבודה, אני מתחילה לעבוד שם שנה הבאה.'
'מה?'
'מה שאתה שומע.'
'איפה מצאת עבודה? מי קיבל אותך לעבודה?'
'חנות לעדשות מגע. בקניון.' היא השפילה את עיניה בביישנות.
שנינו שנאנו עדשות מגע.
חשבתי שאני עומד להתפוצץ, אבל אם להיות כנה, ידעתי שהרגע הזה
יגיע. חוץ מזה שתיארתי לעצמי שגם ככה בטח יפטרו אותה בקרוב.
אבל הייתי כבר כזה סמרטוט לנגב איתו את הרצפה. אהבתי את לוצי
כל כך שהתחלתי ללהג כמו ילד קטן ולבכות בבכי מר. היא החביאה
אותי בין קפלי הבשר שלה והרגיעה אותי. היא הבטיחה לי שתביא לי
מתנה יפה לחג המולד.

פרק י' - חג מולד וציור ראשונים
וחג המולד אותה שנה היה חג המולד היפה ביותר שהיה לי מעודי. זה
היה חג המולד הראשון שהיה לי בחיי, וכאילו ישו בכבודו ובעצמו
החליט להיטיב עם גורל כולנו, תושבי נאות נהריה קשי היום, נחת
השלג בנהריה לראשונה מזה מי יודע כמה שנים. הנוצרים הגיחו בדלת
ראשונים ולוצי הכינה כל כך הרבה אוכל ואכלה כמעט הכל בעצמה.
אבל היינו שם 12 אנשים. לוצי הזמינה ברגע האחרון את כולם. כל
מיני אנשים שאספנו בתחנה המרכזית של נהריה. חלקם היו סתם אנשים
מהקיוסק, אפילו היה שם מוטי מהפישופילים שפגשנו אותו אחרי שהוא
ירד מהאוטובוס מת"א. הוא אמר שהם עדיין לא הקימו את הפאב, כי
הם מחכים לכל מיני אישורים מהעיריה, אבל שהם עדיין לא וויתרו.
וגם את שמואל לוצי איכשהו הביאה. עד היום אני לא יודע מאיפה
היא מצאה אותו, אבל כחצי שעה אחרי שהסעודה התחילה נשמעה דפיקה
בדלת ושמואל עמד שם עם מגש של פיצה וכובע של שליח. הכנסתי אותו
פנימה והוא התיישב ליד מוטי שישר התחיל לספר לו על האקוואריום.
ואיך ששמואל זרח. וגם היה שכן אחד ששמע את הרעש ודפק בדלת
ולוצי סחבה אותו פנימה וגם הייתה מישהי מהפלדנקרייז ועוד איזה
אחד שנאבד ברחוב ורק רצה לעשות שיחת טלפון. אבל כולם שמחו
לחגוג את חג המולד ולוצי זרחה ואפילו הביאה עוגת יומהולדת, עם
שני נרות והתנצלה שהיא לא שמה את כל הנרות שמגיעים לאלוהים.
ואח"כ הייתה גם חלוקת מתנות. אני לא קניתי כלום, וגם אף אחד
אחר כמעט לא הביא כלום, אבל ללוצי היו מתנות לכולם וגם לזוג
הנוצרים המתודיסטים. אז הרגשנו קצת לא נעים לרגע אבל בעצם זה
היה נעים. ואני קיבלתי מהלוצי זוג תחתונים בצבע לימון וגרביים
תואמות.
ודיויד ניגן לכולם את הקנטטה החתולית לכבוד חג המולד, והחתולים
הקשיבו אבל אנחנו לא יכלנו לשמוע. אבל שמואל אמר שהוא שומע
משהו ושזה יפה מאוד.
אבל הכי חשוב, ואסור לשכוח לציין, זה שבעצם בכלל לא ישבתי עם
כולם שם. כי אני בעצם עמדתי די בצד עם הקנבס שלי, עם המברשת
ועם פלאטת הצבעים. ציירתי את הארוחה ולוצי הייתה המשיחה השמנה
שלי. היא זרחה כמו משיח מפוטם ורב משקל.
ובחצות כולם הלכו ורק לוצי ואני נשארנו. לדיויד כאבה הבטן והוא
חטף עצבים על הירח ויצא לטיול בשכונה יחד עם כל החתולים
והכלב.
'זה היה כל כך יפה.' אמרתי.
'גם הציור שלך יפה כל כך.' היא אמרה, חיבקה אותי והניפה אותי
באוויר. והייתי מרוצה מהציור, אבל גם הוא לא היה כל כך חשוב
כבר, הכי חשוב היה שהרגשתי שאני חי ויכולתי לנשום בלי לחשוש
להחנק.
והיא לקחה אותי למיטה, וכיסתה אותי והלכנו לישון. ובאמצע הלילה
התעוררתי, והשמיים היו נקיים, והירח הטיל אורו הלבן על גופה של
לוצי. ושאלתי את עצמי אם יכול להיות שלוצי בהריון. היא הייתה
כל כך עצומה שלא יכולתי לדמיין לעצמי שום אפשרות אחרת. ידעתי
שאם יש אישה שמסוגלת לכך, לוצי היא בדיוק האישה לסחוב תינוק 9
חודשים בלי לשים לב אפילו. היא חייכה בשנתה ומלמלה משהו, ומעבר
לארץ השינה יכולתי לשמוע אותה אומרת בנימה מתפנקת את המילים:
'תן לי להפתיע אותה.' אז נישקתי אותה על מצחה והיא התעוררה
והביטה עלי בהפתעה וחייכה.