"קוראים לי שלמה. אני עולה חדש מאתיופיה. אני רוצה ללמוד על
ארץ ישראל ולדעת עברית כמו שאר הילדים..." הוא אמר בקול גבוה
וצלול. לא היה לו מבטא. זה לא היה נשמע כאילו הוא עולה חדש.
הוא עלה מלא ביטחון על הבמה הרעועה ודיבר כמו נער בן 15, לא
כמו ילד בכיתה ד'. הייתי כל כך גאה בו, אחרי חודש שלם סוף סוף
המאמץ שלי הניב פרי. חודשים אני עובד עם קבוצה בינונית בגודלה
של ילדים מכיתה ב' עד ו', עולים חדשים. יש בקבוצה המסויימת שלי
במקרה רק עולים מרוסיה ואתיופיה, אבל שלמה היה מיוחד. הוא זרח.
כל חדר שנכנס אליו זרח, הכל היה מלא אור לידו. שלמה היה ילד
מקסים, רזה מאוד, עיניים גדולות ועמוקות וידיים עדינות, כמו של
תינוק בן יומו. הוא היה ביישן, אך גאה. חסר ביטחון, אבל מתמיד.
הוא דאג להגיע בכל יום לסדנה, בדיוק בזמן, לפעמים אפילו הקדים.
אבל מה שהיה הכי טוב בו- הוא אהב להקשיב. הייתי תופס את עצמי
שופך את הלב בפניי ילד בן 10. הוא היה מאוד בוגר לגילו, תמיד
אמרתי לו את זה. דאגתי להסביר לו שהוא ילד מיוחד, הוא תמיד דחה
אותי. "לא נכון, אתה מביך אותי, לא נכון", אלו היו משפטיו
הקבועים שבאו מיד אחרי איזה מחמאה שנתנו לו. כל עובדי המתנ"ס
הקטן שלנו ידעו מי זה שלמה. "כן, נו, הילד הקטנצ'יק מסדנת
העולים החדשים, ילד מקסים", תמיד יכולתם לשמוע מחדר המזכירות.
לפעמים, כשהסדנה הייתה מתחילה מאוחר, הוא היה מגיע למתנ"ס
ומבקש עזרה בשיעורי בית, או בללמוד למבחן. שלמה היה פשוט ילד
מדהים, שניחן בחוכמה ונבונות מדהימות, יופי חיצוני ויופי פנימי
מדהים, וחברים טובים שרכש במשך הזמן. הוא אהב כל אחד, וכולם
אהבו אותו. כולם אהבו את שלמה, כווווולם.

זה היה יום שלישי, בדיוק גמרנו את הסדנה. "להתראות כולם", שלמה
צעק מהחלון, ומיד אחר כך יילל משהו באמהרית לאביו שעמד לידו.
האב החזיר לו צעקה באמהרית ומכה קלה על הגב. יצאתי החוצה לקבל
את פני האב הכי בר מזל שיש- האבא של שלמה. "שלום אבא של שלמה,
אני עודד, אני המדריך של הסדנה". האבא סימן לי שהוא לא מבין
טוב עברית ושלמה, בן טוב שכמוהו, תירגם לו הכל לאמהרית. האבא
הסתכל עליי ולחץ את ידי. "אני לא מדבר טוב עברית, עולה חדש".
הנהנתי בראשי. שלמה אמר לאביו משהו באמהרית, שוב הוא צעק
בחזרה. שלמה פתח את ידו ונתתי לו כיף, הוא המשיך ללכת עם אביו
תוך כדי שאביו צועק עליו, באגרסיביות נוראה, מילים באמהרית.
שלמה נראה פתאום כאילו המנורה שהייתה תלויה מעל ראשו והאירה
אותו ואת הסובבים אותו, כבתה לפתע. הוא נראה חסר אונים. הוא
שלח את ידו לעבר ידו של אביו, במטרה שיחזיקו ידיים, אבל האבא
במקום זה, תפס את צווארו הדק של שלמה וכמעט מחץ אותו. המעיל
הבלוי של שלמה היה מלא אבק, ותוך כדי שהלכו בשביל, יכולתי
לראות את אביו מכה על המעיל בחוזקה, כאילו רוצה לתת לאבק לצאת,
ובדרך פוגע בשלמה חסר האונים שמשמיע קולות אנחה ממרחק. הרגשתי
רחוק, רציתי "להציל" את שלמה, אבל לא יכלתי. הם המשיכו להתרחק,
ועדיין שמעתי את צעקותיו הדקות של שלמה, שגברו על מה שנשמע כמו
קללות באמהרית של אביו. זאת הפעם הראשונה שראיתי את שלמה
בוכה.

X
יום למחרת הגעתי מוקדם ברבע שעה לסדנה. שלמה, כהרגלו, היה כבר
שם, הכין שיעורים. אחת המזכירות עזרה לו קצת. התקרבתי אליו
וטפחתי על גבו. "שלום שלמה, מה המצב?" אמרתי לו בחיוך. הוא
הרים את הראש והיה נראה כאילו הוא עומד לבכות. "בסדר גמור."
הוא השיב לי והשפיל מבטו לעבר הספר שהיה מונח על השולחן.
המזכירה הצעירה חזרה לשולחנה. נשארנו שלמה ואני. התכופפתי
והתיישבתי בשילוב רגליים על הריצפה המלוכלכת. "מה קרה?" שאלתי
אותו. "שום דבר, הכל בסדר גמור." הוא אמר שוב בלי להרים את
ראשו. "אתה בטוח? זה קשור לאבא שלך?" שלמה לא ענה. הוא שתק כמה
שניות ואז הסתכל עליי. העיניים הגדולות שלו היו רטובות, כאילו
עמד לבכות. "איך אתה יודע?" הוא שאל בכעס. "אני יודע. אתה רוצה
לספר לי?" שאלתי שוב. "לא!" הוא צרח ויצא בריצה החוצה. הסתכלתי
מהדלת, ראיתי אותו רץ לעבר הכביש. "שלמה, תיזהר בכביש!" צעקתי
הכי חזק שיכלתי. הוא הסתובב לרגע, וחצה את הכביש. שלמה לא חזר.
לא לסדנה. לא לקחת את הספר ששכח על השולחן. לא להתקשר לאימו.
התחלתי לדאוג. יצאתי לחפש אותו. חציתי את הכביש, עברתי דרך
חנייה של בניין אחד שדרכו ראיתי את שלמה מדבר עם עוד ילד.
הלכתי והלכתי כחצי שעה ולא ראיתי את שלמה. לא בגינה הגדולה, לא
ליד המזרקה, לא ליד העץ הגדול. הוא לא היה בשום מקום. התחלתי
לחזור למתנ"ס, חשבתי שאולי הוא חזר לשם. בדרך חזרה שמעתי קול
מוכר. צעקות באמהרית. הסתובבתי וראיתי את שלמה, עם אבא שלו,
אבא שלו החזיק מין קרש עבה, והיכה את שלמה בחזה. התחלתי לרוץ.
"מה אתה עושה?! השתגעת?! תעזוב אותו, מטורף!" צעקתי לו. נתתי
לאביו בעיטה חזקה בגב, מה שגרם לו להפיל את הקרש. שמתי לב
ששלמה מדמם מהפה. אבא של שלמה התקפל מכאבים בגב. הוא התיישר
וצעק משהו באמהרית. "זה אומר שלא תתערב" אמר לי שלמה בקול דקיק
וחלש. הוא לא בכה. "מה פתאום לא להתערב? הוא יכול להרוג אותך!
בוא, בוא איתי, אנחנו נתקשר..." התחלתי לומר אבל שלמה עצר
אותי. "לא רוצה להתקשר, רוצה להיות עם אבא." הוא אמר לי
בקרירות. הסתכלתי עליו כמה שניות. אז על אבא שלו שהזיע ופחד
פחד מוות ממני. בעטתי באדמה, אבא של שלמה קפץ אחורה מרוב בהלה.
"אם אתה נוגע בו שוב, חתיכת אידיוט, אני נשבע לך, אני הורג
אותך!" אמרתי לו בתוקפנות. ידעתי שהוא לא הבין אותי. הסתובבתי,
הסתכלתי על שלמה. "מסכן." מילמלתי. שלמה השפיל את פניו. התחלתי
ללכת בחזרה למתנ"ס.

שלמה לא שמח יותר. שלמה לא זורח. שלמה לא מגיע לסדנה בזמן.
שלמה לא מגיע לסדנה בכלל.
שלמה מת.