ירדתי למטה עם רחל לעשות קניות ברחוב ז'בוטינסקי, כי בבית היה
לי משעמם. ניקיתי, בישלתי, סידרתי. לאישה זקנה כמוני אין עוד
מה לעשות בבית, אז ירדתי עם הבת שלי לעשות קניות בז'בוטינסקי.
נכנסנו לחנות בגדים, אבל לא מצאנו שם בגדים שיתאימו לנו אז
יצאנו מהחנות. בחוץ היו מחבלים. הם באו להוציא את הטנדר הכחול
שלהם מהחניה. שני נגמ"שים הגיעו מהר וחסמו להם את הדרך.
המחבלים לא עשו דבר, הם נשארו בטנדר עד ששמעו את האמבולנסים
המייבבים, ואת יחידת החיילים שהגיעה חמושת רובים. רק אז הם
פתחו את חלון הטנדר וצעקו "אללה אכבר", הבנתי מה הם אומרים כי
אני דוברת ערבית. רחל הסבה את תשומת לבי לקנה הרובה שבלט הישר
מחלון הטנדר. אני בגילי המופלג ראיתי כבר הרבה רובים. לא
פחדתי, ניסיתי לעודד את רחל שלא תפחד. שני בניה בצבא, ביחידות
קרביות. כמעט כל שבוע היא מתקשרת אליי בחרדה, כי היא מפחדת
שיקרה משהו. לפעמים היא אפילו חולמת איך קצין העיר דופק על דלת
ביתה. אני תמיד מנסה להרגיע אותה, ואומרת לה שהכל יהיה בסדר.

גם אז כשאחד מהמחבלים יצא החוצה, וירה על החיילים, היא נכנסה
לחרדה וללחץ, והתחילה לבכות, למרות שהמחבל נהרג במקום. ניסיתי
להרגיע אותה. הושבתי אותה על ספסל שהיה לידנו. דיברתי איתה
והסתכלתי לעבר השמיים. ראיתי שמתחיל להחשיך, זה היה בחורף,
השמיים החשיכו מוקדם. זה לא הפריע למסוק הצבאי לשוטט מעלינו.
המסוק פיזר אור על כל השטח, יחד עם הבהובי האמבולנסים וניידות
המשטרה. האווירה הייתה מתוחה מאוד, כמו במלחמת יום כיפור, לא
ידענו מה יהיה הלאה.

בינתיים החיילים שינו את עמדותיהם והתלחשו ביניהם. ראיתי צלפים
על גגות הבניינים שליד. וראיתי גם ניידת שידור, עם צלחת גדולה
והרבה אנטנות עליה. אבל לא יצא משם שום צוות שידור, אולי הם
פחדו לצאת, אני לא יודעת.

פתאום החלו מטחי ירי כבדים של צה"ל לעבר הטנדר, הכדורים הרבים
עשו בו המון חורים, וחלק ממנו התחיל לעלות בלהבות, החיילים
התרחקו מעט מהטנדר, כי פחדו שהוא התפוצץ. ראיתי שלושה חיילים
מתקרבים אלינו. כשהם היו מספיק קרובים, ראיתי שהם חיילים
פלסטיניים. הם הצמידו את רוביהם אלינו ואמרו לרחל ולי ללכת
איתם בשקט. הם הכניסו אותנו למכונית ישנה כזאת, ומלוכלכת,
נסענו בערך עשר דקות. הם קשרו לנו את העיניים, ורק אז הוציאו
אותנו מהמכונית, הלכנו עשרים צעדים בערך ואז עלינו שבע מדרגות.
הם שיחררו לנו את המטפחות מהעיניים. היינו בחדר חשוך שהיה בו
רק חריץ קטן בתקרה שהפיץ מעט מאוד אור. באמצע החדר היה שולחן
עץ קטן, בלי מגירות. השולחן היה ריק ומאובק. אותנו שמו באחת
מפינות החדר, אני הבטתי על השולחן ואמרתי לעצמי בלב שאני כבר
זקנה וזה לא משנה אם אמות. אולי אפילו עדיף שאמות. חייתי מספיק
בעולם הזה. עברתי מצבים רבים. עדיף שיגאלו אותי מייסורי. רחל
הפריעה לי במחשבותיי, היא אמרה לי שהיא לא יכולה עוד, ושהיא
צמאה. רציתי לעודד אותה, אבל לפני שהספקתי בא אלינו אחד
מהחיילים הפלסטיניים ואמר לנו לשתוק. פרצופו היה מעוות, הייתה
לו צלקת בלחי, והאף שלו היה עקום. גם לבעלי יש אף עקום כי שברו
לו את האף באחת המלחמות. אבל לא כמו בעלי, החייל הזה היה
מכוער. שערו היה שחור דליל, ונראה שלא חפף וסירק אותו זמן רב.
על פניו היו זיפים מעטים, אשר נראים כקוצים דוקרניים. וכאשר
הוא צעק עלינו, ראיתי את שיניו, הן היו צהבהבות כמו הטפטים
אצלי בשירותים בבית. בדיוק לאחר שסיימתי לבחון את החייל הזה,
נכנס חייל אחר אל החדר. הוא היה יותר יפה מקודמו, שערו שחור
בוהק, עם שביל באמצע, עורו חלק ומדיו מגוהצים ומסודרים. רובהו
מצוחצח ומבהיק מרוב ניקיון. הוא הביא לחייל השני אוכל, פיתה עם
משהו בפנים, לא ראיתי מה, אבל זה הדיף אדים וריח טוב. רחל ראתה
שיש עוד חייל ונבהלה עוד יותר, היא עצמה את עיניה. פתאום שמעתי
קולות מעבר לקיר שעליו נשענו. שמעתי גם יריות, וראיתי את דלת
החדר נשברת. חיילים רבים נכנסו פנימה וירו על המחבלים. המחבל
היותר מסודר נהרג ראשון, הם תקעו לו כדור באזור הפה, וכמה
כדורים בבטן. הוא צעק כאשר הכדור הראשון פגע בו, ולאחר מכן הוא
נפל על הרצפה. הוא פירפר בערך שלוש דקות, עד שמת סופית. הרבה
דם נזל ממנו. הדם שלו זרם כמעט עד אלינו. למחבל השני הם ירו
בצוואר, בחזה וברגל ימין. הוא נפל על הרצפה ויצא לו דם מהפה.
כל הדם הזה עשה לי בחילה. רחל החלה לבכות שוב, היא נהייתה
חיוורת. אנחנו קמנו, והחיילים אמרו לנו שמעכשיו הכל בסדר
ושאנחנו מוגנות. הם הוציאו אותנו מהחדר הכניסו אותנו לג'יפ
צבאי, הם שאלו אותנו איך אנחנו מרגישות ומה בדיוק היה שם, ואז
הם הביאו אותנו לביתנו.

כשהגענו הביתה, בעלי לא היה בבית. ישבתי עם רחל על הספה וראינו
טלוויזיה. הייתה מהדורת חדשות מיוחדת על המחבלים מרחוב
ז'בוטינסקי. מסתבר שהם רצו לעשות פיגוע ברמת גן. יחידת עילית
הרגה אותם  בתוך הטנדר הכחול שלהם. יכול להיות שהם נהרגו
מהיריות. ואם הם לא נהרגו מהיריות אז הם נהרגו בגלל שהטנדר
שלהם עלה באש. הם נשרפו בפנים.

באותה מהדורת חדשות סיפרו גם על חטיפה שנעשתה ע"י חיילים
פלסטיניים.
השדרן אמר שעדיין כל הפרטים חסויים. ידעתי שמדברים על החטיפה
שלי ושל רחל. בית המשפט הטיל צו איסור פרסום על הפרשה. אני לא
גיליתי לאף אחד פרט למשפחתי שמדובר בי ובביתי רחל.

לאחר שלושה ימים התקשר אליי כתב מהערוץ הראשון, מישהו גילה לו
שאנחנו החטופות. הוא רצה לעשות עלינו כתבה. אמרתי לו שהוא יכול
לעשות כתבה אבל אני לא אופיע בה כי אני כבר זקנה ולא נראת טוב
בטלוויזיה. אני מעדיפה כבר למות. עברתי הרבה בעולם הזה. עדיף
שיגאלו אותי מיסורי.


מבוסס על חלום שסבתי חלמה.