סוף סוף כשזה בידי
כשאני טועמת את טעמה המתוק
סוף כל סוף אחרי שנים שחיכיתי כל כך
זה הגיע, זה כאן, זה קיים אצלי
לידי.

סוף כל סוף כשזה הגיע - חמק מידי.
למה? הכל כל כך קצר.
מצאתי את הראי שלי
או לפחות חשבתי כך.
אבל הוא נשבר לרסיסים תוך זמן קצר.
7 שנים מזל רע יהיו לי עכשיו - כך אומרים
אבל למה?
כבר היו לי 9 כאלו, אז למה עוד?
כל מה שהיה - היה - והיה נהדר!
זה פוגע בי, זה אפילו מוזר.
הרי זה לא הגיוני, איך לא חשבתי?
טיפשה שכמותי. איך יכולתי לחשוב שדבר כזה יכול לקרות, ועוד
לי?!
גורלי המר, הרשע הזה
אני נתונה לחסדיו, לפשעיו, לצחוקו המתגלגל והנוראי.
אני מיואשת, נגמר, הכל נשבר.
אבל אין עוד שומדבר, אין מה לעשות.
מה שנותר זה לבכות ולקוות.
אז את הבכי המלוח שלי אני בוכה, דמעה ועוד דמעה.
והן אינסופיות כמו הכאב שלי שמתחלחל לתוכי;
יוצר סדקים, כל פעם יותר גדולים.
מתי כבר אתפרק?
הגשם מטפטף ושוטף איתו את החיים.
ריח המוות הנורא - הטוב שבפנים.
לצלול למעמקים, לאש, לאוויר.
לראות את האושר היחידי שהיה לי מימיי, חולף מעל פניי.
לנסות לתפוס אותו בחזרה
אבל אי אפשר - הכל עבר.
זה מדהים - מה שמרגישים.
רק לפני דקות ספורות הייתי בעננים
מרחפת לי, מקפצת בין ענן לעוד ענן לבן, מסתכלת באופק ורואה קשת
בענן.
חיוך גדול על שפתיי, צחוק מתנסח ומתקבע על פניי.
ואז תוך שניות מעטות, אני נופלת למטה, צונחת אל החושך הנורא -
הטוב, אל תהום האבדון ממנה טיפסתי ויצאתי במשך זמן כה ארוך.
לשם נפלתי שוב ואת הדרך הארוכה עשיתי לחינם.
ככה זה - טבע העולם.