החלטתי לתת במה לאחת היצירות היותר מוקדמות והיותר אישיות
שלי, לאחר שהיא העבירה זמן רב במגירות הנשכחות של המחשב, עד
שהתכסתה בשכבת אבק. קריאה מהנה.

הצילומים היו מפוזרים על המיטה שלי, על פני שמיכת הפוך, שהייתה
מאז ומתמיד ידידתי הנאמנה לשעות הבדידות. השמש בקעה במפתח
החלון, נותנת מעבר חד של מין אור לבן וחולני, והבוקר היה כזה
מלאכותי, שבא לי לבכות פתאום, אבל העיניים המיובשות שלי נועדו
כפי הנראה רק כדי לראות את המציאות המחורבנת, ותו לא.
יכולתי להריח את הדיכאון שריחף באוויר הסמיך של התא המבודד
שלי, חדר מבולגן ומכוער במיוחד, שיכול להשתייך רק לחיית פרא
כמוני, שכבר מזמן איבדה את שפיות דעתה. זרקתי מבט חטוף במראה
המעצבנת שמולי, התבוננתי במדבקה הישנה שעליה, בלטו המילים
המקניטות, מתגרות בי ללא כל בושה - בא לך לרוק עלי? השלכתי
בה את חולצת הליוויס החדשה, שהתבטלה על הרצפה כסמרטוט מלוכלך,
והיא כיסתה את הראי המזויין במלואו. לאחר מכן זרקתי את הראש
הכבד שלי לאחור ומיד חשתי את הכאב, אחרי החבטה בקיר הגרפיטי
שמאחורי. הקיר המזורגג הזה! החזרתי לו מיד בפראות, הכיתי בבטון
האדיש עד שהתייאשתי. ידיי נותרו אדומות ודביקות.
הצבתי על הברך שלי את תמונת הפוטו הישנה של ילד קטן ושחור
שיער, שדואג בכל פעם להחזיר למצלמה הבעה הכי עצובה ומיוסרת
שאפשר, הקפיד להרים את עיניו בזווית הנותנת תחושה שהן נמצאות
על סף דמעות ורק מחכות בכיליון-עיניים לרגע של משבר. אז הוספתי
להרחיב את החיוך הלא קיים שעל פניו של הילדון המסטול למחצה
באמצעות העט האדום, מוסיף קצת חיים לפנים המתות הללו. ברגע
שסיימתי, ראיתי מולי קוקסינל, צוציק עם המראה הפרבוקטיבי
הדוחה, הוא הביט בי עם זוג העיניים המוזרות והבהירות שלו, שדמו
לטיפות ממי ים-המלח, ים המוות לכל המתאבדים, טמא ומלוכלך
כתוצאה של כל חלקי הגוויות הנרקבות, כלומר הנפט העתידי, שיוסיף
הון לארנקים הדחוסים-קרועים של אנשי עסקים אדישים.
שעה ארוכה עברתי בין התצלומים, ברובם הופיע החרא הקטן הזה,
שהפך זה מכבר לגוש גדול הרבה יותר ובכל זאת נשאר להסריח.
"מאיפה כל השנאה העצמית הזאת, אביב'וש?" מזכירה לי אמי היקרה
כל פעם. הופה, הנה התמונות שלה! כולן בשחור-לבן, כאילו שבחיים
לא קיימים צבעים נוספים, מרעננים יותר מאלה. היא תמיד נראית
רצינית, מתונה, כל תו פנים נשקל אצלה במידה מדוייקת. ממש פסל
שעווה. עבודה בעיניים. החיים שלה בזבל, הם תמיד היו כאלה, אבל
היא עומדת על כך שמן הראוי לאפר אותם מדי פעם... ואז כמובן
לרוץ ולהצטלם, לפני שהמסקרה מתחילה לנזול והליפסטיק לרדת
משפתיה.
פתאום נהיה לי קר מתמיד, ידעתי שהחום שלי כבר הספיק לעלות.
התרופות שעל המדף - מעליו השפיל בי עזר ויצמן, עם הקרניים
השטניות שציירתי לו, מבטים פוזלים - נראו לי דיי מפתות.
בזריזות הקמתי את עצמי, מרגיש חשוף ופגיע בלי השמיכה, מיקמתי
את כפות רגליי בתוך נעליי הבית ועשיתי מספר צעדים כשבסופם
שמעתי צליל של קראק קולני ותקיף. נזכרתי בדבר מה שהשארתי
הלילה על הרצפה הקרירה. "רק לא פינק פלויד! רק לא הם..."
הורדתי את עיניי בזהירות לכיוון הרצפה, והלב שלי התכווץ לרגע
אחד. "Hey You" התלוננה אחת הרצועות האהובות על היחס המזלזל.
"סורי," אמרתי והחזרתי לעצמי את רגשות הנחיתות. מתחת למיטה
הבחנתי בתצלום נוסף, כשהרמתי אותו מיד רציתי להחביא אותו כמה
שיותר רחוק מהישג יד.
האדון המכובד הסתכל עלי בדממה מתוך התמונה עם העיניים הכהות
שלו, שנושאות בתוכן מבט כבד ומשפיל. לא עמדתי יותר במבט הזה,
לכן הוספתי לו בלורד שחור משקפיי שמש. קפצתי חזרה על המיטה,
משיב את עצמי לאוסף התצלומים שמעולם לא יימצאו להם שום אלבום
משפחתי. מתוך עשרות תמונות לא הייתה לשלושתינו משותפת אחת, אם
לא להתייחס לזאת מיוון, בה מרוב השיזוף אני ואמא היינו דומים
לזוג סרטנים מבושלים היטב.
חייכתי ביני לבין עצמי כשעלתה בראשי מחשבה נחמדה.
לעבודה ולמלאכה! תקעתי את האצבעות שלי בתוך המספריים והתחלתי
בעבודת הגזירה. כעת שלושתינו היינו מוכנים ומזומנים להידבק
לאנשהו, לא חשוב לאיזה חור. הכלב-זאב שלי היה מיותם מדיי
בקופסת הקרטון שהתמקמה במרכז החדר הריק שבתצלום. ר'יצרד, הגור
לשעבר, היה זקוק לחברה. תמיד אמרו שהכלבים מגשרים בין האנשים,
אז אולי בזכותו אצליח לשקם את המשפחה המתפוררת.
את האבא הממושקף הדבקתי בחלק השמאלי של התמונה, ואת האמא בשחור
לבן מהצד האחר, בשל העובדה שזרועה הייתה מושטת לצד, חיברתי בין
שני הזרים במגע דביק. בסופו של דבר לא נותר למקום לילדון
הבכיין - אני לשעבר, אלא מי? - אז נאלצתי לגזור לו את הרגליים,
בלאו הכי הוא לא זקוק להן במיוחד.
יכולתי רק להתגאות כשהתקבלה תוצאה מלהיבה של משפחה מלוכדת
ביותר בעולם.
שמתי עלי את הג'ינס, חטפתי גם את החולצה שהתלבשה על המראה.
טבלתי את כף ידי בתוך הג'ל הירוק והחיזרי ומרחתי אותו בשיערי
הפרוע. הייתי זריז מתמיד, נלהב כדג שנתפס בפתיון ומנסה בכל
כוחו להשתחרר מהגיהינום האנושי הממית. לבשתי על עצמי גם את
החיוך רחב, יריתי בזוג עיניי בהשתקפות שמולי.
"ביי פריק," היזדרזתי לומר בשעה שבהיתי במראה. את התמונה
המשפחתית לקחתי לידי ורצתי לעבר הדלת הנעולה, נחוש בדעתי לצאת
לשדה שטוף שמש, ולעלות באש את היצירה הנפלאה שלי. יכולתי כבר
כמעט להרגיש את ריח העשן התקיף, חודר בביטחון של אורח קרוי
לתוך דרכי הנשימה שלי, מכסה לאט-לאט את ריאותיי הנחנקות.