פגשתי אותו על צלע הר מול נוף יפהפה, עם מה שנראה כבלוק ציור.
הוא ישב מכונס בעצמו, מאד מרוכז. ניגשתי אליו והבטתי מעבר
לכתפו. בידו החזיק מחק גדול ולבן ומחק במרץ.

"מה אתה עושה?" שאלתי אותו. לא חשבתי לרגע שאולי ייבהל ממשמע
קולי הבלתי צפוי מאחוריו, אך הוא אפילו לא זע, שלא להגיד לא
ניסה אפילו בשמץ סקרנות לבדוק מיהו הדובר, כשענה בפשטות:
"מוחק."
אני מניחה שלא הייתי מוכנה לתשובה הזו, וכמעט צעקתי את שאלתי
הבאה: "אבל למה למחוק?"

עתה הרים אלי את עיניו הרכות, המכושפות. "זה תחביב."
עכשיו כבר גיחכתי ללא כל שליטה. "איזה מין תחביב זה למחוק?"
שאלתי.

"איזה מין תחביב זה לצייר?" הוא ענה בשאלה שהכריחה אותי לעצור
לרגע ולחשוב.

"זה תחביב... יצירתי," עניתי לבסוף.

"גם מחיקה," הוא אמר, "רק שבלמחוק יש הרבה יותר עוצמה." ואחרי
הרהור קצר הוסיף: "ויופי."

"אם כבר, זה תחביב הרסני. למחוק זה לבטל יצירה. ואני מסכימה
אתך שיש הרבה עוצמה בהרס."

למרות שהיה צעיר ממני בהרבה - כמעט ילד - מבטו היה אבהי כששלח
את אצבעות ידו המושלמת ונגע בלחיי. "זה כל-כך מצער אותי," אמר.
חיכיתי שימשיך. הוא חייך אלי. "את כל-כך עיוורת. כולכם כל-כך
עיוורים."
עתה חייכתי גם אני. אצבעותיו השותקות, הטהורות רפרפו על עיניי
ועצמו אותן.

"הביטי," לחש לי. איני בטוחה אפילו אם הזיז את שפתיו כדי
להשמיע קול או ששמעתי את קולו מפעפע ופועם בתוך ראשי. "צריך
להשקיע הרבה מחשבה ובחירה במחיקה," אמר קולו. "לא כל דבר ראוי
למחיקה ובודאי שלא למחיקה דקדקנית ומפורטת."

"אבל איך?" נעו שפתיי. יכלתי להרגיש את אצבעו נחה על שפתיי,
למרות שהפעם היה ברור לי שכל זאת מתרחש בתוך מוחי.

"תני למוח שלך להיפתח. תני לדברים לזרום אלייך. ציירים רבים
רדפו במשך כל חייהם אחרי נופים מושלמים. רק אנו המוחקים יושבים
כל חיינו באותו מקום ונותנים לנופים המושלמים למצוא אותנו."

"אבל למה שימצאו אתכם?" שאלתי. "למה שירצו להימחק?"

יכלתי להרגיש את חיוכו מדגדג בתוך ראשי. "זו דרגת האמנות
העילאית לה כל אחד שואף," אמר, כמובן מאליו.

רציתי לפקוח את עיניי אך ידו הכבידה עליהן. "עוד לא," הרגשתי
את קולו מסתנן אל תוך ורידיי.

"אבל להימחק זה לחדול!" כמעט בכיתי.

"לא," קולו ליטף את תוך לבי. "בציור יש סופיות. המחיקה היא
אינסופית ולפיכך מוחשית יותר, קיימת יותר, מטביעה חותם עמוק
יותר."

לרגע נתתי לעצמי להיסחף על גלי דבריו, שהכו בי והתנפצו בתוכי
הלוך וחזור, בקצב קבוע ומרגיע. הרגשתי שאני עומדת להירדם ומיד
נחפזתי לעמוד על המשמר.

לא העזתי לפקוח את עיניי מפחד כאב עלום ומסתורי שעלול לארוב
לי. הפכתי במוחי כדי למצוא שוב את קולו, אך הוא חמק ממני.

שלחתי את ידי כדי למצוא את ידו האוורירית והשלווה, אך ידי
המשיכה לחתוך באוויר, מבלי להיתקל בהווייתו המרגיעה והמוכרת.
עיניי נפקחו לפתע, ללא הוראה ממני.

להפתעתי מצאתי את עצמי יושבת במקום בו ישב הוא, מול הנוף הנדיר
שבחר להימחק על ידו. ביד אחת אחזתי את בלוק המחיקה שלו. בידי
השניה את המחק הלבן הגדול, ומתחתיה הלך ונעלם חיוכו השקוף
והמלאכי.