ואחר-כך ממשיכים.
עץ שאיבד ענף מדמם,
אך אינו נופל.
מביטים בהשתאות
במקום הגדם.
אתמול היה,
עכשיו איננו,
ורק הזיכרונות מתדפקים, מכאיבים.

ובדמיון השנים עוברות גם עליו.
הוא גדל, השנים מתווספות.
קמט צחוק מופיע ליד עפעפיו.
בזרועותיו הוא מרים תינוקות.
בחגים הם כולם אצל שולחנך.
הוא מחייך אל ילדיך האחרים.
ילדיו וילדיהם משחקים, מתקוטטים.
הבית מלא אור.
את יושבת בחדר החשוך,
מדליקה מנורת שולחן.
בדמיון השנים עוברות גם עליו,
בתמונה הוא עוד ילד קטן .

ואם שניה לפני כן?
ואם שניה אחר כך?
ואם היית קוראת בשמו
רגע לפני שיצא?
ואם היה שוכח?
ואם היה נזכר?
ואם היה פונה?
ואם היה מאחר?
ואם בכלל לא כאן?
ואם בארץ אחרת?
ואם לא הוא שלך?
ואם לא את שלו?

וכששואלים עוד עונה ארבעה
ומחשבת גם את הגיל שלו.
והדמעות מנצנצות בעיניים
אך כבר אינן פורצות.
ועוד חוגגת את יום ההולדת -
בסוד, בינך לבינו.
והוא תמיד אתך,
ואת תמיד אתו.