הוא ישב שם והביט בירח. ישב על הספסל ממנו ראו הכי טוב את
הירח, בגינה אליה היה יורד כל לילה,כדי להביט בירח.
כל לילה הגינה הייתה אותה גינה, אבל הירח... גם הוא היה אותו
דבר... אבל היה בו משהו כובש שמשך את תשומת ליבו של האיש, משהו
שגרם לו ללכת כל יום אל הגינה הזאת ולהביט בירח. אבל בלילה
הזה, משהו בירח היה שונה. האיש התמקד בכתמים הכהים שעליו, לרגע
היה נדמה לו שמשהו זז שם, אבל הוא לא היה בטוח.
כשהאיש היה ילד, הוא הסתכל על הירח. 'אני רוצה להגיע אליו',
הוא חשב לעצמו. באותו יום הוא חלם על הירח. הוא חלם שהוא שלו,
הוא רצה אותו רק לעצמו.
'משהו שוב זז שם' - הוא לחש, בקול די רם, בודק את מצחו - הוא
היה בטוח שהוא הוזה. אבל משהו באמת זז שם. המשהו קרא לו, אבל
האיש לא שמע.
אותו לילה שבו הירח כבש את האיש,היה היום האחרון שבו האיש ראה
את הירח.
בלילה שאחרי האיש נהרג. תאונת דרכים.
כשהוא פקח את העיניים הוא ראה עננים, אבל זה לא היה גן עדן.
היה לו חם. גיהנום? זה גהנום? הוא תהה. אבל האיש לא היה
בגיהנום. הוא גם לא היה בדיוק איש. הוא סתם היה תלויי. הכל היה
חשוך, כוכבים מסביב.מולו עמד כדור, באויר, שום דבר לא מחזיק
אותו. השמש גם הייתה שם, אבל הוא לא ראה אותה, כי היא, הייתה
מול הצד השני של הכדור. ומולו,בזוית ממנה רואים הכי טוב, עמד
דומם,קטן קטן, הספסל שבגינה.