לתמר.



בחורף הכל לאט יותר, כאילו כשמתקרר העולם משנה הילוך ונכנס
לקצב קצת יותר נורמלי, קצת. האנשים רגועים יותר, המכוניות
מאיטות, העצים והטבע נכנסים למין מצב חצי רדום.
זה מה שהופך את החורף לכל כך יפה.
זה, והאדים שיוצאים לך מהפה בכל פעם שאת מדברת.


החורף של שמונים וארבע היה קר. לא קר כמו חורף רגיל, ממש ממש
קר. קר יותר מכל מה שאתם מסוגלים להעלות על הדעת. בכל העולם
ירדו שלגים, אפילו במדבריות. ב CNN ראיינו כמה מדענים שאמרו
שזו תופעת טבע נדירה שמופיעה פעם בכמה מאות שנים ושכדאי
להתכונן לחורף קשה, אבל בארץ ירד שלג ולאף אחד לא היה איכפת
מהמדענים. חוץ מזה, לאף אחד גם לא היה CNN.
אני זוכר שירדנו לשחק בחוץ. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו שלג
(חוץ משירה שנוסעת כל שנה לשוויץ כי אבא שלה הוא קבלן בניין),
כולנו בנינו איש שלג יחד עם אבא של דרורי ואז באמצע של הבנייה
התחלנו מלחמה. היה נורא כיף.
בשבוע של אחרי שהתחיל לרדת השלג ביטלו את הלימודים בכל הארץ,
ושבוע אחרי זה ביטלו גם את העבודה והודיעו משהו על המשק. כל
בוקר, במקום אוטו זבל, בא טרקטור והזיז את השלג מהכביש ואני
תמיד התעוררתי מוקדם והסתכלתי עליו מהמעקה של המרפסת. נכנסנו
למעין שיגרה, וכל בוקר היינו באים לבית של שירה, כי רק להם היה
חימום מרכזי, ומשחקים במשחקי קופסא או רואים טלוויזיה (שהיו בה
עכשיו רק חדשות ותוכניות לילדים). ואז, באיזה אחר צהרים אחד
פתאום שמתי לב. אבא בדיוק ראה בטלוויזיה איזה תוכנית אחת עם שר
בממשלה וכל הזמן קרא לו בולדוזר ואמר שהוא אידיוט. בכלל, אבא
עכשיו כל היום רק עישן וראה טלוויזיה, אפילו את התוכניות של
הילדים.
אז איפה הייתי, אה כן, ואז שמתי לב שלאט לאט הכל משתנה. בהתחלה
לא הייתי בטוח, בגלל שלא היה אף אחד ברחוב אז חשבתי שזה נדמה
לי בגלל זה, אבל אז ראיתי את הנדנדה בגן שעשועים. על הנדנדה
ישבו כמה ילדים ושיחקו התקעות ואני ראיתי איך הנדנדה זזה לאט
נורא. אתם מבינים, זה לא שהיא התנדנדה חלש, בכלל לא, היא
התנדנדה נורא חזק וגבוה אבל פשוט לאט.
פתאום התחלתי לראות איך שבעצם כולם זזים לאט. הם לא ראו את זה,
הם לא שמו לב, אבל אני כן.
יום אחרי זה ביקשתי משירה את המפזר חום הישן שלהם שהם כבר לא
השתמשו בו כי היה להם חימום מרכזי, ואמא שלה אמרה שזה בסדר
שהיא תיתן לי אותו. כשחזרתי הביתה החבאתי אותו בחדר שלי כדי
שאמא לא תראה. אמא תמיד כועסת כשאני לוקח דברים משירה וצועקת
שאנחנו לא עניים ויכולים להסתדר גם בלי נדבות. בכלל היא נורא
מתביישת משירה ומההורים שלה ואף פעם לא מזמינה אותם הביתה,
אפילו לא כשיש ישיבות של ועד הורים. אחרי זה גנבתי לאבא את
המעיל החם של הצבא ולבשתי אותו, אפילו שהוא אף פעם לא מרשה לי.
ואז התיישבתי בחדר, ככה עם המעיל והמפזר חום ושתי השמיכות צמר
שלי. בהתחלה היה לי נורא חם והזעתי, אבל לאט לאט החום עבר.
ישבתי ככה המון זמן. אני לא יודע כמה זמן בדיוק בגלל שהשעון
שלי עצר אחרי חמש שעות.
בסוף אחרי שהיה המון זמן שקט יצאתי. בהתחלה לא הבנתי מה קורה,
אמא עמדה במסדרון עם גיגית מלאה כביסה ולא זזה מילימטר
וכשקראתי לה היא לא הגיבה. יצאתי לסלון ושם ראיתי את אבא יושב
בלי לזוז ומסתכל על הטלוויזיה שהיתה בה תמונה שלא התחלפה.
בהחלה חשבתי שהם גילו שגנבתי את המעיל ומנסים להפחיד אותי אבל
אז ראיתי מהחלון את גילעד. גילעד הוא האח של בועז שהוא הילד
הכי חזק בשכונה ותמיד מרביץ לכולם. גילעד עמד בחוץ ולא זז
בכלל. ישר הבנתי שזה בגלל הקור, סגרתי את המעיל ויצאתי החוצה.
ברחוב עמדו כמה אנשים ולא זזו, ממש קפאו באמצע הצעד.
המשכתי להסתובב ויצאתי מהשכונה, במרכז המסחרי עמדו כמה אנשים
קפואים באמצע שיחה. אני הסתובבתי ביניהם וקיללתי אותם וגם
נכנסתי למכולת של עזרא וצעקתי עליו שהוא רמאי מסריח ושכולם
יודעים שהוא משקר בעודף, אבל הוא לא ענה. אף אחד לא ענה. בסוף
הפסקתי לצעוק ורק לקחתי שקית שוקו ויצאתי בלי לשלם. המשכתי
להסתובב ברחובות, למרות שלא היה שם אף אחד שזז. בסוף הלכתי
למגרש כדורגל, לא היה שם אף אחד חוץ ממישהו אחד שישב ביציע
וקרא ספר. נעמדתי במרכז המגרש והתחלתי לפתוח את המעיל. לאט לאט
נהיה לי קר, המשכתי לפתוח את המעיל והורדתי אותו לגמרי.
הרגשתי איך לאט לאט אני קופא. ברגע שהתחלתי לקפוא הרגשתי טוב
יותר, פתאום לא הייתי לבד. עלו לי מחשבות על איך זה להיות
קפוא, ולמרות שהקור הקפיא לי את המחשבות הרגשתי טוב.
עמדתי שם, באמצע המגרש, הקיפאון משתלט עלי, ועם כל הקור הזה
היה לי חם, כי הייתי כמו כולם ויחד עם כולם.
ואז החום נפסק והייתי כמו כולם, קפוא וקר ולבד.